דרך(עדיין מתלבטת על השם, אשמח לעזרה-למטה ב"רציתי להוסיף"-)
הדרך הייתה מוזרה. היא נועדה לבלבל אותו.
שניה קודם, הוא היה יכול להישבע שהיא הובילה ישר. פתאום היא מובילה שמאלה.
היא ניסה לסטות ממנה, אבל ברגע שדרך על הדשא הירוק, הרך והמפתה, הוא מצא את עצמו על הדרך שוב, בצד שמאל, היכן שהיה קודם לכן.
הוא המשיך ללכת בהמשך, משום לא הייתה לו ברירה. הוא קיבל שתי אפשרויות- להירקב במקום, למות מרעב; או להמשיך ללכת. כשהלך לא הרגיש את הצימאון והרעב והעייפות הגוברת, שנבעה, מהליכה מתמדת זה שבועיים. או שזה חודשיים? או שעתיים?
הוא לא ידע. הוא איבד תחושת זמן על הרגע שהגיע לפה. שניה הרגישה כמו נצח ונצח כמו שניה. או הפוך? איך זה בכלל הגיוני? הוא לא ידע.
הוא עשה עוד צעד קדימה, אבל מצא את עצמו בצד אחר בכלל. הדבר היחיד שהנחה אותו באיזה כיוון הולך היו העצים. כל עץ היה שונה, ולכן אם היה רואה מולו עץ מעוקל באופן כזה או כזה, ולפתע עץ זה היה בצד ימין, היה יודע שהדרך שוב השתנתה.
הוא ניסה לדבר עם הדרך. אבל זו רק דחקה בו להמשיך. ללא מילים, רק תחושות בטן, כמו התחושות האמיתיות האלה, שהוא ידע שהוא חייב להישמע להן.
הוא לא הבין איך או מדוע הגיע לכאן, ואינו ידע מה זה המקום הזה, אבל ידע שזה מקום חשוב ביותר. אולי זוהי משמעות החיים, או אפילו משהו חשוב יותר. הוא ידע שאם יגיע לסוף, אם יש כזה בכלל, הוא יהיה דגול. משהו אפילו חשוב יותר ממשמעות החיים, כמו המקום הזה. או שהמקום הזה זאת הדרך? וכל מה שמסביבו זה חלום? אולי הכל בכלל חלום? או שמישהו חולם עליו והוא עצמו זה חלום?
הוא לא יודע. זה כבר מסובך מדי בשבילו. אולי הוא ידע כשיגיע לסוף? או שאין פה סוף?
הוא המשיך ללכת.
כמה זמן כבר עבר? אלפיים שנה? שתי דקות?
הוא ניסה לגעת באיזשהו פרח שמשך אותו אליו, בעזרת התחושת בטן שלו, אבל הדרך תפסה אותו שוב, החזירה אותו למקומו, רק מעוקלת הפעם ימינה באלכסון.
לא היה לדרך צבע. היא הייתה חסרת צבע. היא גם לא הייתה עשויה מדבר. היא פשוט הייתה כלום. אפילו לא ריק, הרי ריק זה משהו. היא פשוט הייתה כלום חסר צבע, אבל היא הייתה קיימת. אבל לא קיימת. אבל בכל זאת קיימת. או שזה הוא בכלל?
הוא שמע לרגע צחוק קטן, אבל לא היה בטוח ממי זה בא. היה נדמה לו שזה בא מהדרך. או מהנוף. או שזה בכלל הוא והוא לא שולט בעצמו? אולי הוא בכלל מסומם? או שכל המקום הזה מסומם חוץ ממנו? איך דרך יכולה להיות מסוממת בכלל? ואיך דרך יכולה להיות כלום אבל להיות הכל?
הוא המשיך ללכת.
כמה זמן כבר הלך?
הוא איבד ספירה. לא שהייתה לו אחת מלכתחילה. כמה זמן כבר יכול ללכת? שני מיליון שנה? שתי שניות? זה תווך קצר מדי, קשה לקבוע בדיוק. או שכשזה תווך קצר קל יותר לקבוע? או שזה תווך ארוך?
או שזה בכלל הוא?
אם הוא קיים.
הוא לא היה בטוח בזה. או שהוא היה בטוח בזה? או שהוא לא היה בטוח בזה שהוא לא בטוח בזה? היה אפשר להמשיך ככה לנצח.
או שאי אפשר היה להמשיך ככה לעולם?
הוא מבולבל.
או שהוא מבין הכל?
הוא לא יודע. הוא בטוח התחושת בטן שלו. או שאין לו כזו בכלל?
בכל מקרה, הוא כבר הולך המון זמן. עשרים מיליון שנה אולי? או שהוא בכלל רק התחיל- שזה פחות משבריר שניה?
פתאום משהו השתנה בנוף.
הדרך הובילה לתהום. צוק שאחריו אין כלום. או שיש בו הכל?
הוא הלך, עד שהגיע לקצהו, והמשיך ללכת.
הנוף השתנה שוב. הוא הכיר אותו. זה היה אותו העץ, שראה כשרק התחיל ללכת, לפני שני מיליארד שנה. או שזה היה עכשיו בכלל וכל מה שהוא עבר הוא לא באמת עבר?
הוא לא יודע.
הוא רק ידע שהוא חייב להמשיך ללכת. הוא לא יודע מה יש בסוף. אם יש לזה סוף. הוא רק הרגיש תחושת בטן.
והוא היה יכול להישבע שרגע לפני כן ראה את הדרך פונה ימינה, ועכשיו היא פונה ישר.
מה קורה פה?
האם זה דז'ה-וו? הוא עבר את זה כבר? או שזה בכלל פעם ראשונה, והוא סתם מדמיין הכל?
ומה אם כל זה לא אמיתי?
מה אם אין כלום?
מסובך מדי. הוא העדיף רק ללכת קדימה, לגלות אם יש סוף. או שאין?
תגובות (0)