מעגל אינסופי

אני לא יכולה להסביר לכם למה אני עושה את זה, אני לא יכולה להסביר את זה אפילו לעצמי.
אני לא יכולה לחשוב על המהלך הבא שלי, אני לא רוצה לחשוב עליו, אני לא רוצה לחשוב על הכניעה המוחלטת שלי לחיים, על ההפסד לגורל.
נמאס לי לחשוב על כל מה שאיבדתי, על כל מה שנתתי ולא חזר אליי מעולם, על כל מה שנקרע מבין ידי.
הרוח פה חזקה, רועשת כל-כך שאני בקושי שומעת את מחשבותיי, לא שאני צריכה לשמוע אותן, אני יודעת שבדיוק איך הסיפור החל וגם שהוא ייגמר בקרוב מאוד, הרבה יותר קרוב משהייתי רוצה, אך אין מה לעשות.
אני רק רוצה למות, אתם יודעים, אני רוצה להגיע למדרכה ופשוט למות, אני מקווה שמותי יהיה מהיר ונטול כאב ככול האפשר, אך גם אם לא, אני מקווה לפחות שהם לא יצליחו להציל אותי, אני מוכנה לסבול את כאב המוות, כל עוד שאני באמת אמות.
האדמה, היא כל-כך רחוקה שאני בקושי רואה את התחתית, האנשים הולכים מתחתיי, לא חושבים אפילו לרגע אחד להרים את מבטם אליי, הם שקועים מידי בחיים שלהם, בבעיות הקטנות שלהם, אין להם זמן לנערה העומדת על קצה בניין, לעזאזל, אני בטוחה שאין להם זמן לדבר מאשר חייהם הקטנים והאפורים, אך אני לא יכולה לשפוט אותם, גם אני כמוהם, או לפחות הייתי, עד שהכול התפוצץ.
אני לא בטוחה למה הכול התפוצץ, זאת אומרת, היו לי חיים נחמדים, הורים, חברים, הייתי תלמידה מצטיינת, ואז הכל החל להתדרדר, ההורים שלי החלו לריב, אנשים שחשבתי שהם חבריי נעצו סכין בגבי, ולגבי הציונים שלי, ובכן, אני חוששת שלא ניגשתי אפילו לשיעור אחד, אז למה שאגש למבחנים?
הייתי רוצה ולהמשיך להסביר לכם על כל מה שהשתבש בחיי, אך אני חוששת שלמישהו חסרה בועה לחיות בה, משום שמישהו שם לב אליי.
אני צריכה לקפוץ לפני שיבואו וישכנעו אותי לא לעשות זאת, אנשים תמיד עושים את זה, הם חושבים שיש משהו מעבר לזה, למעגל האינסופי של הסבל הזה, אז נכון, אולי לזמן מה, משהו ישתפר, אולי אני לא ארצה למות כל-כך, אבל בסופו של היום משהורע יקרה, משהו רע תמיד קורה, ואז, ובכן, אז אני ארצה למות שוב, תאמינו לי, אני מומחית בעניין.
חוץ מזה, אני חושבת שלפחות פעם החיים מותר לי לנסות להרוג את עצמי ולהצליח.