שיגעון: פרק 1

מכתב אהבה? ממי זה יכול להיות? הסתכלתי לצדדים כשבידי נייר ורוד בניחוח של בושם שמצאתי בלוקר שלי. פתחתי אותו והדבר הראשון שמשך את תשומת לבי זה לב גדול ואדום שכיסה רבע מהדף. משמאלו היה טקסט שהתרחב ככל שהלב איפשר לו עם כל ירידה של שורה, בו היה כתוב – 'אני מבינה שמוצא חן בעיניך המשחק הזה שאנו משחקים.. אתה יודע, שלא הודתה באהבתך אליי עדיין ושאתה עוד מנסה לכבוש את ליבי בעזרת טריקים כאלה והכל.. – ' רגע מה? על איזה משחק היא מדברת? הבטתי סביבי וראיתי כמה ילדים שעוד עסוקים בלוקר, כמה כאלה שמתכוונים עוד רגע לחזור הביתה בזוגות או בחבורות וכמה שמתכננים לשחק כדורגל במגרש של הבית ספר. זה מתיחה או משהו? חזרתי לקרוא – ' – אבל כמה זמן כבר אפשר? אנחנו עושים את זה כבר חודש. אבל קח ת'זמן, בכל זאת, אתה היוזם' והיא הוסיפה סמיילי קורץ ולב קטן..
חודש? יכול להיות שיחקתי במשחק אהבה מוזר עם ילדה שאני לא יודע מיהי במשך חודש בלי ששמתי לב לכך? זה מגוחך. או שזו מתיחה, או שזו טעות בכתובת. הרבה יותר הגיוני שזו טעות בכתובת, משום שאילו זו הייתה מתיחה, זה היה אמור להיות מכתב אהבה עם טענה ש-"יש לה רגשות כלפי כבר הרבה זמן" או ש-"אני מוצא חן בעיניה והקשר ביננו יכול להתפתח", משהו כזה, לא יודע, זה נראה כאילו הבנאדם אליו מיועד המכתב הזה די משתף פעולה עם 'המשחק'. לקחתי את הספר מתמטיקה שהנחתי הבוקר ליד ספר אנגלית לאחר השיעור ושמתי אותו בתיק – יש לי הרבה שיעורים היום. סגרתי את הלוקר, נעלתי, איפסתי את המנעול בסיבוב וקימטתי את המכתב. בכל אופן, מי כותב מכתבים היום? ועוד מכתבי אהבה, כזה פתטי. אבל מה אכפת לי, זה לא ענייני..

"הלו גבי! אני קורא לך כבר שעה! מה הקטע?!"
המחשבות שהתרוצצו בראשי פסקו באחת בהישמע אותו קול, כבר הייתי במחצית הדרך הביתה כשהסתובבתי לאחור וראיתי את מרסל הולך אחרי בהליכה מהירה. "וואי אחי מצטער, לא שמעתי אותך."
"גם לא חיכית לי." השיב כשהדביק אותי.
"מצטער גם על זה." התנצלתי במבוכה.
"טוב נו שיהיה," הוא הכניס את ידיו לכיסי מעילו והבל של אדים יצא מפיו. " בכל מקרה, מה זה הנייר הורוד הזה שיש'ך ביד?"
"מה? על מה אתה – אה. זה. אממ.. שום דבר."
"אתה בטוח? אני חושב שאני רואה שם לב קטן, ואתה גם מסמיק."
"לא אני לא."
"טוב, בזה אתה צודק. אבל זה די ברור שאתה מתכוון להביא את זה למישהי."
"זה ממש לא נכון!"
"תרגע גבי, רק תזכור, אהבה זה לא 'משחק ילדים', הבנת? משחק ילדי – "
'משחק', "אז זה היית אתה?!"
"מה אני?"
"אתה שמת את המכתב הזה בלוקר שלי."
"אז זה כן מכתב אהבה." חייך מרסל. "שלמעשה מיועד אלייך, איזה טוויסט בעלילה."
"כאילו אתה לא יודע. רק שתדע, אני שווה הרבה יותר ממכתב מסכן. זר פרחים בפעם הבאה יהיה מצוין."
"אוקיי, איבדתי אותך חבוב." הביט בי מרסל בתמיהה, "על מה אתה מדבר?"
"על המכתב, אל תחשוב שעבדת עליי, אתה יכול להפסיק עם הצגה."
"אני לא חושב שעבדתי עלייך, אני חושב שאתה לא מבין, אני לא כתבתי את המכתב הזה או מה שזה לא יהיה." הוא הביט במכתב, "יודע מה, תן לי להעיף מבט."
"סבבה." החזרתי את המכתב לצורה האפשרית הכי דומה לצורתו המקורית ונתתי אותו למרסל, "הנה, קח אותו בחזרה." הוא קרא אותו, וחיוך של ניצחון עלה על פניו.
"חוץ מזה שהתוכן של המכתב הזה מטריד קצת. יש לי הוכחה לכך שלא אני כתבתי את זה. זה כתב דפוס, ואין לי מחשב בבית."
"היית יכול ללכת לבית של מישהו שיש לו מחשב, או לספריה."
"ראשית כל, אני שונא את הספרייה ואני לא יכול להשאר שם שניה אחת. דבר שני, גם אם כן כתבתי את זה בספרייה, מאיפה יכולתי להשיג דף ורוד עליו אוכל להדפיס את זה? אתה יודע שהספרניות עומדות על זה שידפיסו רק בדפים הלבנים והמשעממים שלהן. דבר שלישי, היחיד שיש לו מדפסת בבית בשכבה זה דודי הזבל, ואתה יודע מה דעתי עליו."
"אתה יודע? אתה היחיד שקורא לו ככה."
"אני היחיד שיש לו אומץ."
"אל תעוף על עצמך."
"איך מזג האוויר שם למטה?"
"בקיצור, זה לא אתה." אמרתי בתבוסה.
".i rest my case"
"אז כנראה זאת כן טעות בכתובת כמו שחשבתי." הסקתי, וקלטתי את חיוכו של מרסל, "ברצינות, זה לא מיועד אליי."
"אולי כן, אולי לא – "
"ואולי אולי.."

אני לא יכול יותר! הדבר הזה משגע אותי כבר שעה! שעה שלמה! אני לא מצליח לפתור את החידה הזאת. אני מנסה ומנסה ולא מצליח. המוח שלי כבר נעשה לעיסה מרוב ניסיונות חוזרים וכושלים לחשוב על כל האפשרויות, שוב ושוב. מריץ את כל האופציות במוחי.
ואז זה הכה בי. פרט כל כך ברור שאני מרגיש טמבל שלא עליתי עליו עד עכשיו.
משולש בעל גובה שהוא גם תיכון הוא משולש שווה שוקיים!
הכל מסתדר ממש טוב עכשיו ABC שווה אלפא.. זוויות מתחלפות בישרים מקבילים שוות ו.. הנה! סיימתי את התרגיל האחרון במתמטיקה. סגרתי את הספר בחבטה ונייר משבצות מקופל יצא יצא מתוכו ונחת על הברך שלי, פתחתי אותו והייתי המום למראה שראיתי הרגע. יכול להיות? לא.. אין מצב!
החזקתי בידי את התשובות למבחן במתמטיקה שיהיה עוד יומיים. אני יכול לדעת את זה לפי החתימה של המורה למעלה.
למטה היה כתוב בפתק מצורף וקטן שהודק לדף, בדפוס – 'דאגתי לך לתשובות כדי שתוכל לחשוב על זה עוד קצת אם אתה רוצה להתוודות באהבה שלך אליי בזמן הקרוב, שלא יהיו לך דאגות מיותרות.'
ללא כל היסוס, לקחתי את הדף של התשובות וזרקתי אותו לפח, לחלקכם אני נשמע אידיוט, וזה בסדר, אבל אני שונא לרמות. לא בגלל שאני חוטף מצפון על זה, אני פשוט חושב שזה מלוכלך לעשות דבר כזה.
עכשיו מי היה יכול להשיג מידע כזה? להשיג את התשובות למבחן נשמע בלתי אפשרי. מאיפה? איך? הקשתי באצבעי. "דנה!"
היא הבת של המורה. אבל רגע, זה לא אומר כלום. יש אפשרות שאימא שלה מחביאה את זה במקום שהוא מחוץ להישג ידה של ביתה, אבל כמו שאמרתי, זו רק אפשרות. או שאולי היא פשוט סומכת עליה ומשאירה אותם במגירה בחדר שלה ללא חשש. ויש לה על מה לסמוך, דנה היא ילדה לא פחות ישרה ממני. וגם אם היא כן מחביאה אותם ולא סומכת עליה, דנה כבר בטח מצאה את המחבוא. בכל אופן, כך או כך – יוצא שלדנה יש את האפשרות לעשות זאת. היא גם יושבת לידי בשיעור מתמטיקה, יכול להיות שהיא השאירה את זה שם בלי ששמתי לב. מה שאומר שהיא גם זו שהשאירה את המכתב בסוף היום.
למה היא חושבת שאנחנו משחקים איזשהו משחק מוזר כבר חודש? אני התנהגתי כרגיל כל אותו חודש, לא שלחתי לה שום רמזים, מסרים, פתקים או כל דבר דומה.

נשארתי ער במיטה עד שלוש בלילה, והתעוררתי בבוקר לשטף מים קרים על הפנים.
"מה אתה עושה עוד במיטה?!" נבח עליי אבא.
"מה השעה?!" שאלתי בבהלה.
"אני מנסה להעיר אותך כבר שעה וחצי! כבר תשע ורבע! קום!"
קמתי, צחצחתי שיניים במהירות, התלבשתי, חטפתי את הכריך טונה שאבי הכין מהשולחן אוכל ויצאתי מהבית במהרה. שמעתי את אבא שלי צועק לי משהו הרחק מאחור אבל לא יכלתי להבין מה הוא אומר, אבל זה לא חשוב. מר שוורץ הולך לשחוט אותי.
כשהגעתי לבית הספר השיעור היסטוריה עם מר שוורץ כבר הסתיים והתחיל שיעור מתמטיקה, נכנסתי לכיתה וראיתי את דנה יושבת במקומה וקוראת ספר, נערה בעלת שיער שחור ופרוע עם עור שזוף, בניגוד לאימה שאמורה להגיע בעוד כחמש דקות, שהמראה שלה מהופך לגמרי מהמראה של בתה. התיישבתי לידה והוצאתי את הספר למתמטיקה עם המחברת, ורגע לפני שהתכוונתי להוציא את הטלפון ולשחק אנגרי בירדס המורה נכנסה. אישה מבוגרת ונאה ששערה אדמוני ועיניה כחולות כקרח.
"כולם לשבת." הורתה בטון סמכותי. "כולם לפתוח בעמוד מאתיים ו – %$#%#^^……."
לא יכולתי להקשיב לה, העובדה שישבתי ליד דנה טרדה את מנוחתי. יכול להיות שהיא משוגעת? זה אפשרי. אולי בגלל זה גם אימא שלה מרשה לעצמה ללמד אותה ולא לשלוח אותה לבית ספר אחר על מנת שתהיה לה את האפשרות להשגיח ולפקח עליה. זה מטורף לגמרי, אולי היא באמת חושבת ששיחקתי. זו התנהגות נורמלית לא? לא?… באלי להסתכל עליה, מבט אחד קטן. לא! אל תסתכל עליה. עדיף שלא. אבל עצם העובדה שאסור לי רק מגבירה את הרצון שלי להתסכל. לא! כן! לא! הסתכלתי עליה, והיא הביטה בי בחזרה.
"יש לך לכלוך של משחת שיניים בצד של השפתיים."
"מה?"
"ממש כאן." סימנה לי בפיה שלה.
"אה."
"צד שני."
צחקקתי בעצבנות, "אה. כן. תודה."
הסתכלתי על הלוח בחזרה ולרגע החסרתי פעימה. המורה הביטה בשנינו בהבעה חמורת סבר. מה הביג דיל אתם חושבים? טוב, כשעיניים כאלה חודרות אליך כמו שני קליעים גם אתם תרגישו שאתם זקוקים לחובש. "דנה, צאי מהכיתה וחכי לי בחדר המנהל."
דנה הביטה בה המומה. "טוב, סליחה – "
"בלי התנצלויות. חכי לי שם, כולכם משוחררים עד לשעה 11."
"אבל המורה השיעור אמור להתחיל בעשר וחצילאחר ההפסקה."
"סתום ת'פה דודי הזבל!"
"אני אגיד מה שבא לי יא מרסל!"
"מה זה אמור להביע לעזאזל?! ברצינות! אתה לא מדבר בהיגיון בכלל!"
"שקט!" דממה השתררה בכיתה, "השיעור יתחיל ב-11 וזה סופי."
כדור נייר נזרק על ראשו של דודי. "היי!"
מרסל צחקק אל תוך ידיו כאילו היו משתיק קול של אקדח, כולו אדום ורועד.
"כולכם משוחררים." התלמידים יצאו מהכיתה בהמיית פטפוטים ובגרירת כיסאות, "ואתה, גבריאל."
"כן?" נענתי.
"חכה לי במשרד המנהל בעשר וחצי. כנס כשאקרא לך."
"כן המורה."

אולי דנה מחכה שם עכשיו, מקבלת נזיפה על כך שדיברה איתי. יכול להיות שאימא שלה יודעת שהיא דלוקה עליי ומדמיינת דמיונות ועכשיו היא מנסה להחזיר אותה למציאות.. יכול להיות..
אבל.. כשחושבים על זה, דנה לא נראת משוגעת. מובן שאני לא מצפה לקצף שיצא לה מהפה או שתאמר דברים חסרי הגיון בעליל, אך מרסל נראה הרבה יותר מוצלח ממנה כמועמד מתאים לבית משוגעים. חסר כאן פרט, אני בטוח בזה. משהו שפיספסתי.
"גבריאל?"
נכנסתי. המורה למתמטיקה מחליפה את המנהל בימים שהוא חולה, ככה שמי שמכעיס אותה ביום שלישי יזדמן לכאן לשיחה מאיימת אפילו יותר משהות בתא חקירות של ה-FBI.
להפתעתי, דנה לא הייתה שם.
"הכל בסדר חמוד?"
"אממ.. כן. המורה."
"למה אתה עומד? שב." היא החוותה לכיסא שמולי, "תרגיש בנוח מתוק, רק סגור את הדלת מאחוריך ותנעל אוקיי?"
"או.. קיי?.." חמוד? מתוק? נעלתי את הדלת והתיישבתי מולה.
"אתה צריך להבין, לדנה יש בעיה חמורה מאוד.. אני מנסה לטפל בזה כבר הרבה זמן אבל זה לא עולה בידי. אתה מבין, זה התחיל להחמיר לפני חודש בערך, ידעתי טוב מאוד מה היא מנסה לעשות. וזה נראה שהיא חצתה את הגבול היום."
ידעתי.
"המורה. את צריכה להבין – "
"לא לא, אין צורך בהסברים. אני יודעת שאתה לא מתכוון להתחבר אליה, ושאין לך שום רגשות כלפיה. אבל בגלל שראיתי שזה מתחיל להיות מסוכן, אז לצערי הייתי צריכה להיות קשה איתה."
"אה..מסוכן?"
"אתה יכול לשאול מה קרה לה אם אתה רוצה."
"מה.. קרה לה?.."
"את זה אתה לא צריך לדעת."
"אבל.. אמרת שאני יכול לשאול – "
"זה לא אומר שאענה לך טיפשון." היא צחקקה מעט. וואו, זה מוזר כלכך. "רק רציתי שתרגיש יותר בנוח, אנחנו הרי מאוהבים עד מעל לראש."
"כן כנראה שאת – רגע – סליחה? אנ'לא חושב ששמעתי אותך נכון."
"נו באמת גבריאל, אל תשחק את עצמך, תפסיק עם המשחק. פשוט תודה שאתה אוהב אותי ונגמור עם הסיפור."
מה?!?!
"את שלחת את המכתב?!"
"כן, זה לא היה ברור?"
זה כבר יותר מידי.
"אבל.. אבל.. זה.. זה לא הגיוני.. אמרת לי עכשיו שדנה סובלת מבעיה חמורה מאוד – "
"היא הסתכלה עליך יותר מידי, לא יכולתי להרשות לה לגנוב אותך ממני."
"זה לא נשמע לך מטורף שאת מקנאת בבת שלך?!"
"חשבתי שאתה תשמח שאני מקנאת בבנות אחרות שמנסות לגנוב אותך ממני."
קמתי מהכיסא, וכשעשיתי זאת, חשבתי שוב על אותו כתם שיש לה על שרוול היד, כתם אדום שבמחשבה ראשונה נראה כמו קטשופ, אך במחשבה שנייה נראה כמו –
"מה.. יש'לך על השרוול?.."
"מה שתרצה."
רגע, עזוב את זה טיפש. "איפה דנה?!"
"שוב, אתה לא אמור לדעת."
"עני לי!"
"אתה עושה הרבה רעש.."
"אני אתקשר למשטרה עכשיו." הכנסתי יד לכיס ונוכחתי לגלות שהטלפון לא שם.. אז.. זה מה שאבא ניסה לומר לי?! עצבים. למה לא הסתובבתי בחזרה למה?!
"ביש מזל הא? כשאין טלפון כשאתה צריך אותו."
"אני הולך." התקדמתי לכיוון הדלת, ניסיתי לפתוח, אבל לא הצלחתי. כשהסתובבתי ראיתי אותה פורסת פוכים על הרצפה.
"חשבתי שתרצה לצאת, אז עיקמתי את המנעול כך שלא יהיה ניתן לפתוח את הדלת ברגע הניעול."
"ולמה את פורשת שמיכות על הרצפה?"
"חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני מבוגרת מידי בשבילך, ואתה צעיר מידי בשבילי, ושזה לא יעבוד בהתחשב לזה שאני נשואה."
"זה לא מסביר לי פרשת פה שמיכות."
"מכיוון שאני כלכך אוהבת אותך, החלטתי שאם אתה לא תהיה שלי, אתה לא תהיה של אפ'אחת."
נרתעתי לאחור.
"אני יודעת שזה קשה לך, אבל זאת המציאות, עשה לי טובה. אם אתה באמת אוהב אותי, קבל את זה באהבה. יש לי כאן אקדח. אני ארה קודם בך, אניח אותך יפה על השמיכה כדי שיהיה לך נוח, ואז ארה לעצמי בראש."'
אני לא יכול לצרוח, משהו חוסם לי את מיתרי הקול, אני חושב שקוראים לזה פחד.
"את לא מחוברת למציאות," יללתי, "אני לא אוהב אותך, בחיים לא אהבתי, אני תלמיד שלך לעזאזל. כל הסיטואציה הזאת דפוקה לגמרי."
"אני יודעת שעמוק בליבך אתה רוצה את זה." היא החלה להוציא את האקדח.
"בבקשה.. בבקשה לא."
"אני יודעת שקיים בך את הפחד שתצטרך למצוא מישהי אחרת.. זה רק מעשה חסד."
"את משוגעת, לגמרי…"
"עלייך."
קול נפץ.
דממה קלה.
קול נפץ נוסף.

שוק ובהלה איומה…