ירח של מלחמה פרק 8

"מה עושים עכשיו?" לטי שאלה עוצמת את עיניה בכאב.
"מקווים שהם לא יודעים איפה היא נמצאת" זאקרי אמר לה מנסה לחשוב על פתרון יותר טוב.
"למה כל כך חשוב להם המוות שלה?" התעניינה בעודה קמה על רגליה מהספה שבמשרדו.
"לפי המיתוס הכי נודע על ארטמיס אומרים שהצייד הכי גדול בתולדות יוון צפה בה בטעות מתרחצת לאחר אחד ממסעות הציד שלה. אומרים שארטמיס זעמה כל כך שהפכה אותו לצבי. כלבי הציד שלו מצאו אותו והרגו אותו." הסביר ונאנח בעודו נשען אחורנית.
"איך זה מתקשר למצב?" שאלה כעוסה מהסטייה הבוטה מהנושא החשוב יותר.
חיי בתה שהיו כעת בסכנה.
"לצייד הזה קראו אקטיון" אמר וקם גם הוא ממקומו.
מזיז את מסך המחשב כך שלטי תוכל לצפות בו גם.
"או בשמו הנוכחי,כריס" אמר ועל המסך הופיעה תמונה של גבר הלא מודע לעובדה שצולם.
"איך הוא קשור?" שאלה לטי מבולבלת.
"הוא המתנקש שנשכר להרוג את ארטי" אמר לה וחיכה לתגובה אשר איחרה לבוא.
"זה לא אמור להיות הפוך?" שאלה לאחר דקות של הלם.
"מישהו שינה את זה" אמר זאקרי והתיישב שוב.
"מי מסוגל לעשות את זה?" לטי שאלה נעמדת ליד כיסאו.
"ניובה." אמר בכעס מרוסן.
"מי זאת לעזאזל?" דרשה לדעת בבלבול והסתכלה על המסך בכיווץ גבות.
"ניובה הייתה מלכת תבאי ואשתו של אמפיון. היא טענה שהיא יותר טובה מלטו,הלא היא את,כיוון שילדה שבעה בנים ושבעה בנות ולא רק זוג תאומים. ארטמיס ואפולו כעסו על דבריה ותגובתם הייתה מהירה. אפולו הרג את בניה של ניובה בקרבות וארטמיס הרגה את בנותיה. אמפיון נשבע לנקום את דמם של ילדיו אך אפולו הרג גם אותו. ניובה מתה גם אך רק לאחר שבכתה עד שנהפכה לאבן. דמעותיה הפכו לנהר,שם אני מאמין שביקשה מאחד האלים לנקום את נקמתה." אמר והרים את מבטו אל לטי.
"ואותו אל החזיר את אקוטיון.." השלימה אותו בהרהור ומחשבותיה החלו לרוץ בראשה.
"מה צריך לעשות?" שאלה בתקווה שתהיה לו תשובה.
"לגלות מי היה האל ממנו ביקשה זאת ולבקש מאוד יפה שישחרר את אקוטיון מנקמת הדם של ניובה" אמר ושניהם הסתכלו על מסך המחשב בריכוז.
כריס היה גבר נאה ובעיקר מסוכן.
קעקועים כיסו את זרועתיו ואחדים גם פלשו אל פניו.
"זה רק הוא?" שאלה לטי בהרהור.
"לא. אני מאמין שגם כלבי הציד שלו חזרו איתו"
"איך הוא יהרוג אותה?"
"באותו מצב שבו ראה אותה." אמר לה והרים את מבטה אליו. "בעירום"
"אתה מתכוון..שהם צריכים לשכב?" שאלה באי אמון והתיישרה בכעס.
"כן. אבל הוא יוכל להרוג אותה רק אם תהיה בתולה. כמו שהייתה כאשר הרגה אותו." זאקרי אמר וקם ממקומו.
"על מה אתה חושב?" הרימה את מבטה אליו כאשר ליטף את כתפיה בעידוד.
"אנחנו צריכים לגרום לה להתאהב" אמר במבט מעוצבן.
"במי?" קראה אחריו כשהתקדם אל ארון המשקאות שבמשרדו.
"באריאן" ענה קצרות ופתח את בקבוק הוויסקי הישן.
"אריאן?" שאלה לא מבינה כאשר מזג לעצמו מהמשקה.
"הוא אולי הילד הכי מעצבן שאי פעם הכרתי אבל ראיתי אותו פעם מאוהב. אף אחד לא יצליח לגעת בארטי אם יהיו ביחד."
"אתה בטוח? הם לא נראים לי זיווג מתאים. שתיהם עומדים על העקרונות שלהם וגם די אלימים"
"אריאן הוא ארס. אל המלחמה. הוא נלחם בשביל משהו. אנחנו רק צריכים לוודא שהמשהו הזה יהיה ארטי"
אריאן:
"כן ג'נט?" בחנתי את התרשימים שעל שולחני בעיון כאשר פתחה את הדלת בביישנות.
"יש כאן מישהי שטוענת שקבעה איתך פגישה" אמרה בקול חלוש.
"והאם היא צודקת?" שאלתי מרים את מבטי אליה.
מרגיש כאילו אני מדריך אותה ביום הראשון לעבודתה.
"לא?" ענתה בחשש.
"תכניסי אותה" אמרתי משפשף את עיניי בעייפות.
"כן אדוני" אמרה קצרות וסגרה את הדלת בעדינות.
דפיקות הדלת לא איחרו לבוא.
"יבוא!" קראתי מסתכל מבעד לחלון משרדי.
"משהו מעניין?" קולה הנעים של ארטי נשמע וגרם לי להסתובב מהר מכפי שרציתי.
"לא,לא ממש." אמרתי מסתכל על לבושה הספורטיבי.
לעזאזל.
"הגבות שלך כועסות" אמרה צוחקת וחצתה את החדר בקו ישר אל כיווני.
"תרשמי לעצמך הישג" עניתי לה מתיישב על כיסא המנהלים השחור שלי.
"אה אז אתה כועס בגללי?" שאלה משועשעת והתיישבה מולי.
"מה את צריכה?" שאלתי מרסן את החיוך שרצה להופיע על שפתיי.
"אשעמם לי.." אמרה נאנחת וסיכלה את רגליה כשידיה בכיסי ה'קט הרוח הצהבהב.
"כתוב לי דיסנילנד על המצח?" שאלתי אותה והיא חייכה בעייפות.
"משרד יפה." אמרה מסתכלת סביבה.
"טיפה ריק" המשיכה כאשר חזרה להסתכל עליי.
"תודה" עניתי לה חוזר לעיסוקיי.
"זה הבניין שלך?" שאלה מתרוממת ונעמדת לידי,מסתכל מבעד לחלון על הבניין שנמצא בבנייה.
"כן" עניתי מסובב את הכיסא ומוצא את ישבנה מול פניי.
הטייץ נצמד על כל קימור ושקע בכל עיקול.
קום. עכשיו.
המוח שלח הוראות לגוף שהתעלם בלי בושה.
"נייס" אמרה מחייכת אליי מעבר לכתפה.
"לא מצאתי בגדים ספורטביים בארון שלך אז לקחתי מהאקסית המדוברת" אמרה בטון מתנצל וחיוך מכפר.
"לא מצאת את המספריים?" שאלתי מצליח לבסוף לשכנע את גופי לעמוד.
צחוקה היה מתגלגל ועדין.
צחוק שלגמרי אפשר להתרגל אליו.
בוחן את לבושה בריכוז הבחנתי בקרע קטן בקו התפר של הז'קט שלבשה.
"עברת דרך גדר?" הסתקרנתי נוגע בבד בעדינות.
"מה?" שאלה מבולבלת וידה פותחת את הרוכסן שהיה סגור.
"אוי שיט" אמרה מורידה את הז'קט ובוחנת את הקרע הקטן.
"התאמנת ככה?" שאלתי מעוצבן כשגופיית הספורט עם הסוגר מקדמה הופיעה.
חובקת את שדייה בצורה שמזמינה להסתכל ולא נותנת להתעלם.
"למה? איך הייתי אמורה להתאמן?" שאלה במבט תמים.
השכל הישר מנסה לאבן את הגוף ולמנוע כל תנועה פזיזה אבל המוח,המוח מורה להתחיל להטיף לה שכל הגברים הם אותו דבר.
מניאקים חסרי רגשות.
אז כך עשיתי.
"איך היית אמורה להתאמן? אני לא יודע,עם יותר בד על הגוף?" שאלתי אותה כמובן מאליו ופיה נפער בכעס.
"מה אתה בא לומר כאן? שאני לבושה כמו זונה?!" הסיקה וגרמה לי לצחוק מדבריה.
"זאת המסקנה שהסקת ובכל זאת יצאת ככה מהבית?" שאלתי אותה עדיין מחייך את החיוך המניאקי שלי.
"לך תזדיין זה הבגדים של האקסית שלך לא שלי!" קראה ודממה נפלה ביננו.
"רוצה שאני אסביר לך מה אני באה לומר פה?" שאלה וזרקה את הז'קט על הרצפה.
"אני רק אומר שאת צריכה להתחשב בזה שאת אישה מושכת ולראות אותך בלבוש כזה ועוד מתאמנת זה לא מחזה שהמוח הגברי בדרך כלל מתעלם ממנו" אמרתי בטון מתמם.
"אז אני חושבת שאתה לא צריך לבוא ככה" קראה בשילוב ידיים ומבט מתגרה.
"מה רע במה שאני לובש?" שאלתי לא מבין מסתכל על חליפת העסקים הרגילה עם אותו סגנון שלבשתי כל יום.
"יש לך גוף שנוטף סקס אפיל ופנים שיכולות לגרום לתאונות בכבישים! החליפה הזאת לא נותנת לאף אחת בבניין הזה לעבוד כמו שצריך" אמרה בשטף דיבור שלא ניתן היה לעצור ואני חייכתי בהפתעה למשמע המחמאה שקיבלתי בראשית דבריה.
"חשבתי שאת לא קונה את כל הסקס אפיל שיש לי" אמרתי מתקדם אליה בעצלנות.
"אני לא" אמרה במבט תמים.
מבט שלא ראיתי מאז שהייתי בן 15.
"אדוני?" ג'נט הגיחה שוב אל תוך החדר בחיוך מתנצל.
"מישהו בשם זאקרי נמצא על הקו" אמרה ואני הנהתי קצרות.
מתקדם אל שולחני ומרים את השפופרת אל אוזני.
"מה אתה רוצה זקנצ'יק?" שאלתי אותו וחייכתי למשמע הנשימות שניסו להרגיע את כעסו.
"אני צריך שארטי תשאר אצלך עוד קצת זמן" אמר ומבטי הורם אל דמותה של ארטי הלבושה בבגדים הספורטיביים שלה ומבט מעוצבן.
"הכל בשביל הילדה של אבא" אמרתי בחיוך שעלה וגדל.