new child פרק שני

עמדתי, עמדתי וחיכיתי לציידים. אני הרי ברחוב ראשי, לבושה בבגדים קצרים באמצע החורף עם אבן החיים שלי חשופה, אז למה לוקח להם זמן להגיע. אני יודעת שקר ושבני אדם שונאים קור, אבל זו לא סיבה לתת לי לחכות, זה אזור הצייד שלהם, הם אמורים להגיע.
ככה עברו להן ארבע שעות, הקפה שלי נגמר כבר ממזמן וכל דקה שעמדתי וחיכיתי רק העלתה את מפלס העצבים שלי. ואז ראיתי אותם, עומדים בכניסה לרחוב צדדי, מסתכלים עליי והידיים שלהם מונחות על המותניים.
התקדמתי לעברם, תתרכזי, את צריכה כל טיפת ריכוז, עבר זמן מהקרב האחרון שלך. הפסדתי בו, בקרב הראשון, ושילמתי על זה מאות שנים שאותן איני זוכרת. אני עוד יכולה לזכור אותם, הם לא היו ציידים, אלה בני מיני שנלחמו בי וכלאו אותי בקרח. אני עוד זוכרת את הצרחות שלי, מנסה לצעוק למישהו שיציל אותי את הידיים שלי דופקות על קיר האבן בניסיון נואש וחסר טעם של לשבור אותו בניסיון לברוח, את המים, שנשפכו מצינורות בתקרה והתחילו למלא את החדר ובמגע איתי קפאו לקרח. אני זוכרת את הקרח עולה, כולא אותי בתוכו, עד שהחדר היה מלא, ואני עצמי קפואה, רדומה בתוך הקרח. טוב, לא בדיוק רדומה, אני לא יכולה לישון, אבל הגעתי למצב דומה. שבו אני שקועה בארצות אחרות, במחשבות אחרות. לא מרגישה את הזמן עובר.
לא, עצרי, את שוב נודדת למחשבות, תתרכזי. הלכתי לרחוב הצדדי, חולפת על שני הציידים, הם לא נראו מבוגרים במיוחד. ידעתי ששולחים אותם להילחם בנו בגיל צעיר, אבל בכל זאת כמה שנים הם חיו על פני האדמה האלה? עשרים? אולי פחות? וכבר נשלחים למוות שלהם בידי הוריהם והארגון שאליו הם שייכים. והם אינם מתנגדים, צועדים לעבר מותם בשמחה, אם זה אומר להרוג גם כמה מבני מיני. לא עצרי, את שוב נודדת. חרקתי שיניים, זה לא שהם בכלל איום עליי, הם אומנם יותר חזקים ומהירים מבני אנוש וכלי הנשק שלהם בהחלט עושים נזק בלתי הפיך אבל אני חזקה. הסכנה היחידה כאן זו אני, אם אני ינדוד למחשבות באמצע הקרב אני גוזרת על עצמי גזר דין מוות.
נעמדתי ברחוב הריק, הם ארגנו את זה, שאני לא יוכל לפגוע בחפים מפשע בזמן הקרב בינינו, אולי בגלל זה לקח להם כל כך הרבה זמן. הרי הם בטח קלטו אותי במצלמות האבטחה שלהם ממזמן. נעמדתי מסתכלת עליהם.
"בהחלט לקחתם את הזמן, כבר נגמר לי הקפה, ואני שונאת לחכות בחוץ בלי משהו לעשות." ראיתי מבטי בלבול ביניהם, אני היא היחידה מבני מיני שאוכלת אוכל אנושי, אם נוציא עוד כמה יוצאי דופן ששמעתי עליהם בשמועות אך לא הכרתי. התחלה טובה, לבלבל אותם.
"תקשיבו, אני נגד הרג של ילדים, אם תלכו בשקט ותבטיחו לא לפגוע עוד ב… ערפדים כמוני אני יניח לכם בשקט." שנאתי להגיד את המילה ערפדים, אני השתמשתי במונח המעצבן הזה רק כי זה הכינוי שהדביקו לנו הציידים, וההגדרה הקרובה ביותר למה שאנחנו, אך אני לא ערפדית ואני לא מסכימה להיקרא בשם הזה אם יש לי בררה.
"את אחת מצחיקה, חושבת שפשוט ניכנע לך וניתן לך ללכת?" מצמצתי בהפתעה, זה קול של בת, הייתי משוכנעת שאלה שני בנים. אני מניחה שהמעיל השחור שלה מסתיר את הגזרה הנשית שלה. אבל עם הגובה שלה והמבנה השרירי שהיה אפשר לראות יכולתי להישבע שהיא בן. טוב, לא משנה, תתרכזי.
"אז אני מניחה שלא נוכל ליישב את זה בדרך דיפלומטית." הנהנתי "אם כך, אני ידאג שגופותיכם ישלחו למשפחותיכם לקבורה הולמת." אני איני מזלזלת במתים, למדתי יותר מידי במהלך השנים, את המתים יש לקבור בצורה הולמת. או שהם עלולים לחזור.
"כי מה ילדונת כמוך יכולה לעשות לנו?" הם שניהם גיחכו, הפעם הבן דיבר, טוב אז חצי צדקתי. לפחות אלה לא שתי בנות כי אחרת אני חוששת שהתחלתי להתעוור. זה התחיל לעצבן אותי, נכון אולי אני לא נראית מבוגרת במיוחד זה לא אומר שמותר לקרוא לי ילדונת.
"תני לי לנחש, הם שינו אותך לפני כמה ימים ואמרו שאם תהרגי אותנו יתנו לך לחזור הביתה, אז בואי, אם תתני לנו את השמות ואת המיקום של ההורים שלך נוכל לעזור לך."
הזדעזעתי מההצעה הזו, הם לא יודעים עלינו כלום, אני יודעת שהם נלחמו בעיקר בילדים אבל הם צריכים לדעת שתהליך השינוי לוקח חודשים, או שנים בהתאם לרמה של מי שמשתנה. ימים? מה הם חושבים שאני? אוכלת בשר? זה ממש עצבן אותי.
שתקתי, אל תצאי מריכוז.
"אני מניח שזה לא, אם כך אני מצטער, זו אינה אשמתך ששינו אותך כדי למות." שניהם הרימו יד אחת מהמותניים, מתברר שהם החזיקו אקדח. ושני האקדחים מכוונים עליי, ואז נשמעו בומים, כמעט באותה שנייה, ויכולתי להרגיש כאב חד במצח ובמרכז החזה שלי. לכוון הם בהחלט יודעים, אך באותה נשימה יכולתי לשמוע את התנשמויות התדהמה שלהם שאת החורים שנפערו בחזה ובראש שלי סוגר קרח. הסתכלתי עליהם בשקט, הם אלה שהשמידו את כל הילדים? אבל הם כל כך… חלשים. גיחכתי, הם יהיו צעצועים מעניינים, אולי יצא מהם משהו בכל זאת. נשפתי החוצה, נותנת לקור שכלאתי בתוכי לצאת לחופשי. אך בכל זאת כיוונתי אותו לפי רצוני ובלי להסתכל אפילו ידעתי שסביבי הופיעו חודי קרח גדולים באוויר, ובהנפת אצבע הם עפו לעבר שני הציידים. ואז הופיעו צרחות הכאב המתוקות, אני מניחה שזה בהחלט כואב להיות משופד על ידי חודי קרח.
התיישבתי על כיסא מקרח שהופיע מאחוריי והסתכלתי על המחזה מולי, שני הציידים משופדים לרצפה בעמידה. והדם שזולג על הרצפה, עכשיו יש התלבטות, האם להניח להם למות, או להציל אותם ולהפוך אותם לשפני הניסוי שלי. לא, ציידים יותר מידי מסוכנים מכדי שאני יניח להם לחיות קמתי אליהם ועליתי על מדרגות קרח קטנות שהופיעו באוויר לפי רצוני, עד שנעמתי בגובה הפנים של אחד מהם. הצמדתי את שפתי לשפתיו ונשפתי, יכולתי להרגיש את הקרח שועט במורד גרונו ומשם בעורקיו איך הוא מקפיא את דמו את בשרו. עד שמולי עמד פסל קרח. הציידת צרחה כשהיא ראתה מה שקרה לשותף שלה, היא בכתה אך הדמעות קפאו על לחייה לפני שהייתה להן הזדמנות ליפול על האדמה. צעדתי לעברה, שביל של קרח מופיע מולי כדי שאני לא יפול. שמתי את ידי על לחייה וקירבתי את פני לשלה היא ניסתה להתנגד אך היא הייתה חלשה מאובדן הדם.
"אני מצטערת, זו אינה אשמתך שילדו אותך כדי למות." לחשתי, והצמדתי את פי אל שלה, נושפת ומרגישה את הקרח מתפשט בה, כשצעדתי אחורה ראיתי את שני פסלי הקרח שיצרתי. שאיבדו כל טיפת צבע רק הדם האדום שקישט את בגידיהם ואת המדרכה מתחתם נתן לתמונה מראה של צבע עז, של… חיים. נתתי לקרח להיעלם, אבל בעדינות ככה שפסלי הקרח שכבו על הרצפה ולא נפלו בערבוביה, עצמתי את עיניהם ונשאתי טפילה עתיקה, בשפה שאפילו אני איני הבנתי, טפילה למתים, שהייתה חלק מהמסורת של עם שאיני זכרתי, שאיני ידעתי מי הוא. אך זה הכבוד האחרון שלי לשני המתים שמולי.
הלכתי משם, נותנת לשאריות הקרח שהקפיא את מצלמות האבטחה להיעלם לא נשאר זכר שאני הייתי שם, אך נשארתי, משגיחה מרחוק, שמישהו יבוא לאסוף את גופות שני הציידים. דואגת שהוא חלק מבני עמם ושידאג לקחת אותם לקבורה מכובדת.
ככה קימתי את הבטחתי האחרונה לשני הציידים.