שאלות, ותשובות אגביות

רעידות קטנות של אי ודאות חולפות בגוף, ברגעי ריחוף הנפש.
אני אלא בובה הנחבטת שוב ושוב, מסובכת בחוטיה הדקים.
לא בטוח בה והיא לא בוטחת בי יותר, מאבקים פנימיים.
אלכוהול שמח ושנאה חמה מתפרצת, כעסים ישנים רואים אור.
אהבות מגולגלות כמו עיתונים ישנים,כבר לא יוצא לי לקרוא בהן.
הולך לאט, ברגים בראש חורקים,כמו סירה בסערה אני מתנדנד.
לא מאוזן כשזה עולה למוח, הוזה רוצה לרוץ ורק מתיישב בפינה.
מוצא נחמה מתוקה במעגן,בין הרגשות המתפרצים עולה שלווה.
ולמה לא יוצא לי לשים זין על כולם,למה לא יוצא לי להתערבב.
כותב מאופק, ונשבר לי להיות מנומס בהתייחסויות האלה.

אז די, אז מספיק, החלטתי לקפוץ ראש, גם לבריכה הריקה.
לפחות בפעם הזאת לכתוב רק מה שיוצא מהידיים.
שיודעות גם להתכווץ לאגרופים,
יודעות לבטא כעס יותר טוב ממוח המרופט.
אשלח אותן אל השחור, שיחנקו הכול ויעצרו את הדברים הרעים.
את אותם הדברים שאין לי מילים אליהם, עליהם, אין לי כוחות.
ארוך ומתארך המכתב העצמי הזה, מלא בכלום, לוקה בהכול.
ידיים מונפות מנתצות את מה שאני לא יודע עליו כלום.
זה פשוט, זה פשוט.