להתחיל מחדש- פרק 26 (אין כמו הבית- עשיתי תיקון והוספתי עוד פסקה)

למחרת סאם ארזה את דבריה לחזרה לבית הספר, ירדה לאכול ארוחת בוקר עם קלינט ואמה, ואז הורידה את המזוודה שלה אל המכונית ושם קלינט הכניס את המזוודה אל תא המטען בזמן שאמא שלה וסאם נכנסו אל המכונית כדי שייסעו.
סאם לא דיברה ולא תקשרה עם שני האנשים שישבו איתה במכונית; קלינט שוחח עם אמה ולא נראה שהוא שם לב לשתיקתה של סאם; אמה של סאם לא התייחסה אליה יותר מדי מאז ארוחת הבוקר, לא נראה שהפריע לה חוסר התגובות של סאם או העובדה שהיא לא דיברה.
הם הגיעו לפנימייה לאחר שעה וחצי וסאם יצאה מהמכונית יחד עם קלינט ואמה שיצאו בעקבותיה. קלינט פתח את תא המטען וסאם הוציאה משם את המזוודה שלה.
"טוב, ביי." היא אמרה להם בקצרה ובלי להביט באמה או בקלינט, הלכה משם.
לא היה לסאם הרבה מה להגיד לשניהם והיא היתה די בטוחה שגם לשניהם לא היה מה להגיד לה…
כמו שאמא שלה אמרה לה- הכול יותר טוב בשבילם כשהיא לא נמצאת איתם.
כשסאם הגיעה אל חדרה, היא פרקה את חפציה ואז נשכבה על המיטה והביטה סביב; זה הבית היחיד שיש לה עכשיו.
היא לא ידעה מתי קלואי אמורה להגיע, אז היא שלחה לה הודעה לפלאפון ושאלה אותה. היא ירדה לחדר האוכל לארוחת הצהריים.
אחרי שבועיים וחצי של היעדרות, סאם לא יכלה להרגיש יותר בנוח להסתובב ברחבי הפנימייה; היא הרגישה הקלה אדירה שחזרה לפה. היא לא יכלה להישאר בביתה יותר, במיוחד אחרי הדברים שאמה אמרה לה אמש.
קלואי החזירה לה הודעה שהיא תגיע עוד חצי שעה.
סאם נכנסה לחדר האוכל, לקחה קצת אוכל והתיישבה ליד אחת השולחנות; מבטה דילג על התלמידים באולם וליבה זינק כשהיא הבחינה בדין יושב עם בריאן ליד אחת השולחנות המרוחקים, גם הוא בדיוק הרים את מבטו ונתקל בשלה.
סאם הסיטה את מבטה במהרה והתמקדה בצלחתה.
למרות כול ניסיונותיה, סאם לא הצליחה להוציא את דין ממחשבותיה; הוא המשיך לצוץ בחלומותיה בזמנים אקראיים וכול פעם שדבר כולשהוא הזכיר לה אותו, ליבה נחמץ.
זאת היא שנפרדה ממנו, למה היא ממשיכה לחשוב עליו בצורה הזאת?
"היי,סאם," לפתע טראביס התיישב לידה ועקר את סאם ממחשבותיה המדכאות.
"היי,טראביס." סאם חייכה אליו. "איך היה החג?" היא שאלה אותו.
"את לא רוצה לדעת…" הוא מלמל במרירות. "אבא שלי ממשיך להתעלם ממני ואמא שלי על סף דמעות כול פעם שהיא מביטה בי- זה היה חג עליז במיוחד."
"תשמח לדעת שאצלי לא היה יותר טוב," סאם אמרה לו גם באותו טון מריר והיא נעצה את מבטה במגש שלה.
"למה מה קרה?" הוא שאל בסקרנות.
"אמא שלי." סאם ענתה בקצרה. "בוא נגיד שהחופשה הסתיימה בדיוק בזמן." היא הוסיפה וחייכה חיוך מריר.
"למה כול ההורים מבאסים?" טראביס קרא ברוגז. "לא נראה לי שיש בנאדם אחד בגיל שלנו שבאמת מסתדר עם הוריו!"
"יש להם ציפיות מאיתנו שאנחנו לא בדיוק רוצים או מצליחים לקיים…" סאם ענתה בקרירות.
"למה הם פשוט לא יכולים לקבל אותנו בדיוק כמו שאנחנו? למה הם חייבים לבלבל לנו במוח?"
"הם ההורים שלנו," סאם ענתה בפשטות. "זה התפקיד שלהם.".
סאם וטראביס עזבו את חדר האוכל וטראביס אמר שהוא צריך לקחת כמה דברים שנשארו בארונית שלו בחדר ההלבשה של נבחרת הכדורסל וסאם הסכימה להתלוות אליו.
"אתה מתגעגע לזה?" היא שאלה אותו כששניהם צעדו לכיוון אולם הספורט.
הוא משך בכתפיו, "לפעמים…" הוא אמר.
"אני לא חושבת שהיית צריך לעזוב," היא אמרה לו. "למה שתעזוב? בגלל האידיוטים האלה שהציקו לך?"
"גם המאמן רצה לזרוק אותי מהנבחרת בכול מקרה. הוא חיפש תירוצים אז החלטתי לעזוב בעצמי." הוא ענה.
סאם שתקה.
"את יותר חזקה ממני," טראביס אמר בגיחוך לאחר רגע. "את היית נשארת שם, אבל אני לא יכולתי לסבול את ההצקות, את כול ההעלבות. אני עדיין אפילו לא בטוח מה קורה איתי והעובדה שכולם כבר קטלגו אותי כהומו לא בדיוק עוזר."
"אבל," סאם גמגמה במבוכה לאור דבריו. "אז אתה לא הומו?" היא שאלה.
"אני לא יודע," הוא ענה במשיכת כתף קלילה. "בהחלט נמשכתי לויל כשהייתי איתו אבל עכשיו עם כול מה קורה-עם הוריי והתלמידים, אני פשוט לא יודע מה לחשוב."
"מה קרה עם ויל?" היא שאלה אותו. "למה אני לא רואה אותך איתו?"
"גמרתי איתו אחרי שכולם גילו." הוא ענה בפשטות קצת מתנשאת. זה היה כאילו לא כול כך אכפת לו ממה שקרה עם ויל. "הייתי צריך להבין מה קורה איתי ולא יכולתי לנפנף בקשר שלנו בבית ספר כשכולם צוחקים עלינו ובמיוחד לא מול ברברה."
"למה שיהיה אכפת לך מברברה?" סאם פלטה בזעף. "לא נראה שלה אכפת ממך."
"היא פשוט כועסת," טראביס חייך למראה רוגזה של סאם. "היא לא גרועה כמו שאת חושבת…"
סאם הטילה בזה ספק אך לא הוסיפה.
כשהם הגיעו לאולם הספורט, סאם החליטה לחכות לו בחוץ בזמן שייכנס וייקח את הדברים שלו.
היא נעמדה בחוץ וחיכתה לו בשקט כשהיא שמעה קולות צחקוקים. היא הביטה לעבר הקולות וראתה לפתע את קלואי וטום מחזיקים ידיים ויוצאים מעבר השיחים; השיער שלה נראה פרוע למדי וטום הרים את ידיו אל שיערה כדי להוציא ממנו מה שנראה כמו ענפים קטנים ועלים.
כשקלואי הבחינה בסאם בוהה בהם, כמה מטרים מולם, חיוכה כבה.
טום שראה את הבעת פניה של קלואי, הסתובב להביט לאיפה היא מסתכלת והבחין גם הוא בסאם.
"היי,סאם." קלואי קראה חלושות וידה עזבה את ידו של טום מידית.
סאם הסיטה את מבטה מהם ולא הצליחה לענות; למזלה טראביס בדיוק חזר מהאולם והופיע לידה.
"הנה, הוצאתי אותם." הוא אמר ואז הבחין בקלואי וטום. "או היי קלואי," הוא קרא בחיוך מופתע.
קלואי וטום ניגשו אליהם.
"חשבתי שעדיין לא חזרת…" סאם החזירה את מבטה אל קלואי שנראתה מעט חוששת.
"מצטערת…" היא מלמלה בתגובה והשפילה את מבטה במבוכה.
סאם הסתכלה על טום שלא נראה שכול הסיטואציה מפריעה לו במיוחד.
"אז ממתי אתם יוצאים?" סאם שאלה אותם.
"אתם יוצאים?" טראביס קרא בהפתעה. לא נראה שהוא הבין מה קורה.
"לא הרבה…" קלואי ענתה לסאם ועיניה נראו מתחננות מעט.
"אה," סאם מלמלה ולא ידעה מה להוסיף. "נראה לי שאנחנו צריכים לחזור." היא פנתה חזרה אל טראביס.
"כן?" הוא החזיר לה מבט מבולבל וכשהבין את הבעת פניה הוסיף במהירות, "כן, אנחנו חייבים לחזור."
"נתראה אחר כך." היא אמרה לקלואי בקרירות. היא אפילו לא רצתה לנסות להעמיד פנים שהיא לא כועסת.
"חכי רגע," קלואי ניסתה לעצור אותה אך סאם התנהגה כאילו היא לא שמעה אותה והלכה.
היא הלכה בצעדים מהירים וטראביס ניסה להשיג אותה.
"את בסדר?" הוא שאל אותה מעט בדאגה.
"נהדר…" היא סיננה.
"מה קרה שם?" הוא שאל.
"שום דבר."
"זה לא נראה כמו שום דבר," הוא התעקש.
"היא שיקרה לי," סאם אמרה כשהיא ממשיכה לצעוד במהירות, מנסה להתרחק מקלואי וטום ככול האפשר.
"קלואי?" טראביס שאל בבלבול.
"כן,קלואי!" סאם ענתה ברוגז. "היא אמרה לי שהיא עדיין לא הגיעה לבית הספר אבל כנראה שהיא כן הגיעה, והיא היתה עם החבר החדש שלה."
טראביס עדיין נראה מבולבל. "וזה רע כי את לא מחבבת את הבחור הזה?"
"השם שלו זה טום," סאם אמרה. "וזה בגלל שהיא הסתירה את זה ממני! אני מספרת לה הכול, והיא לא יכולה לספר לי שהיא יוצאת עם טום? למה היא חושבת שהיא צריכה להסתיר הקשר שלה? האם היא לא סומכת עליי?"
סאם השתתקה.
"אני חושב שאת צריכה להפנות את השאלות האלו לקלואי עצמה," טראביס אמר לה. "ואת יכולה להאט מעט?" הוא הוסיף בשאלה.
סאם האטה.
"אולי יש לה סיבה להסתיר ממך," המשיך טראביס. "את צריכה לדבר איתה."
סאם תקעה את מבטה באדמה ואמרה באי חשק, "אני אדבר איתה אבל לא עכשיו. אני יותר מדי כועסת…".

למחרת הלימודים התחדשו וסאם הבליגה על ארוחת הבוקר והלכה ישר לשיעור הראשון.
"ברוכים השבים, תלמידים," אמרה גברת בייקר לאחר שנכנסה אל הכיתה והתחילה את השיעור. "איך עבר עליכם החג?"
הכיתה מלמלה כול מיני דברים שונים שלא היה אפשר להבין.
"אני מקווה שנהניתם כי תהיה לכם מבחן בהסטוריה כבר בשבוע הבא-"
הכיתה פרצה במחאות וקטעה אותה
"אני מצטערת," היא חייכה אליהם בנעימות. "אבל החופשה שלכם הסתיימה וזה הזמן לחזור ללימודים."
"אבל רק עכשיו חזרנו ללימודים," קרא דין מאחור ובטנה של סאם התהפכה לשמע קולו. "אנחנו צריכים להתרענן קצת."
"יהיה לכם שבוע שלם להתרענן, דין." גברת בייקר אמרה לו בחיוך עוקצני.
"שבוע זה לא מספיק," הוא פלט.
"אם זאת היתה החלטה שלך, לא היינו עושים את המבחן הזה כלל." העירה גברת בייקר.
"ואת צודקת לחלוטין." הוא הסכים וכול הכיתה צחקקה.
"אז בואו נתחיל בשיעור-".
לאחר השיעור, סאם ראתה את דין אוסף את חפציו ויוצא עם בריאן. זה היה מוזר לבחון אותו מרחוק ולהרגיש כאילו אין לך זכות לעשות זאת.
טראביס התחיל לגשת אליה יותר ולהרגיש הרבה יותר בנוח להיות איתה; זה היה כאילו סאם והוא נהיו לחברים טובים וסאם דווקא אהבה את זה.
היה בו משהו נעים וסאם הרגישה מחאה קטנה נגד כול השכבה כשהיא הסתובבה איתו ברחבי המסדרונות, במיוחד נגד ברברה. לפעמים סאם תהתה לעצמה אם היא מנסה להתנגד בכוונה אל האנשים בשכבה כדי להשיג תשומת לב; האם זאת הדרך המסוימת שלה להיות חלק מהשכבה? האם היא בכוונה מנסה להבדיל את עצמה מהשכבה כדי לקטלג את עצמה בצורה מרדנית יותר מהשאר ולהיחשב כעצמאית?
מכיוון שסאם וטראביס היו באותה הכיתה, הם בילו כמעט את כול היום יחד. בהפסקה כששניהם נכנסו אל חדר האוכל והתיישבו, קלואי ניגשה אל שניהם.
"היי," היא אמרה בחשש מסוים לשניהם. "אפשר לדבר איתך?" היא שאלה את סאם.
סאם יצאה איתה מחדר האוכל ושתיהן צעדו במורד המסדרון.
"את עדיין כועסת?" היא שאלה.
"יש לי סיבה לכעוס?"
"אני מצטערת," קלואי אמרה בכנות. "לא ידעתי איך לספר לך…"
"למה לא?" סאם עצרה לצעוד והביטה בה. "מה הבעיה לספר לי שאת יוצאת עם מישהו?"
"זה בגלל שזה היה טום," קלואי השפילה את מבטה הסמוק.
"אוקי…מה הבעיה עם טום?" סאם שאלה בבלבול.
"הוא היה דלוק עלייך," קלואי פלטה. "אז הרגשתי מוזר לספר לך שאני יוצאת איתו עכשיו. לא ידעתי איך תגיבי…"
"אבל אף פעם לא הרגשתי משהו כלפיו ואת יודעת את זה." סאם אמרה לה.
"לא ידעתי בביטחון," קלואי התחמקה. "התכוונתי לספר לך אבל רציתי קצת זמן כדי שאעכל את העניין."
סאם נאנחה. "ממתי העניין ביניכם?" היא שאלה אותה.
"זה היה אחרי שדחית אותו," היא ענתה כשהיא עדיין משפילה את עיניה. "זה קרה ממש בהפתעה…לא כול כך ציפיתי לזה."
"טוב, למרות הכול, את יודעת שאני שמחה בשבילך." סאם אמרה לקלואי.
היא הרימה את מבטה בהפתעה וחייכה חיוך קטן.
"טוב, בואי לא נעשה את זה למשהו יותר מדי סוחט דמעות-" סאם גיחכה ושמה את זרועה סביב כתפיה של קלואי שצחקה. "רק תבטיחי לי שלא תפחדי לספר לי דברים כאלה יותר. כי את הבן אדם היחיד שיש לי בחיים שאני יכולה לסמוך עליה כרגע, ואני לא רוצה לחשוב שזה חד צדדי."
"ברור שאני סומכת עלייך," קלואי אמרה מופתעת.
"אני מקווה," סאם אמרה בשקט. "כי אחרי החג הדפוק שהיה לי, אני לא רוצה לריב גם איתך." .
לאחר הלימודים, שתיהן עלו לחדרה של סאם והתיישבו שם. סאם סיפרה לקלואי על החג שלה, על החברים שהיא פגשה שוב אחרי המון זמן שלא ראתה אותם, ועל העובדה שהיא רבה עם אמה. היא השמיטה את העניין עם אנדרו.
קלואי היתה די המומה מתגובתה של אמה ועל הדברים שהיא אמרה לה; זה היה כאילו היא לא מאמינה שיש מישהי יותר גרועה מדודתה.
"את חושבת שאפשר לשנוא את אמא שלך?" סאם שאלה את קלואי כששתיהן שכבו על מיטתה, זו לצד זו.
"את פשוט כועסת עליה…" קלואי אמרה.
"זה לא רק זה," סאם מלמלה. "כשהיא אמרה לי שעדיף שהסתלקתי מהבית, זה הכה בי- היא לא אוהבת אותי."
"היא אמא שלך," קלואי אמרה. "היא אוהבת אותך. פשוט…יש לכן קצת בעיות בקשר שלכן."
סאם ידעה שקלואי מנסה לנחם אותה ולעודד אותה אך היא ידעה שגם היא חושבת בדיוק את אותו הדבר- איזו מן אמא אומרת דבר כזה לבת שלה?
קלואי עזבה לקראת ארוחת הערב כדי להתקלח וסאם יצאה החוצה כדי לעשן קצת לפני ארוחת הערב.
היא הלכה אל הפינה הרגילה שהיא עישנה בה תמיד והדליקה סיגריה.
סאם תהתה איך היא תחזור הביתה עכשיו. האם היא תרצה לחזור לבית ההוא ולחיות תחת קורת גג אחת עם אמא שלה שלא רוצה אותה בסביבה ובעלה שאכפת לו עוד פחות מסאם ושמחפש דרכים איך לנצל את אמה וליהנות ממותרות העושר בזמן שמתפרפר לו מהצד.
יש לה עוד חצי שנה לסוף השנה ואז היא תצטרך לחזור הביתה לחופשת הקיץ, איך היא עומדת לעשות זאת?
הלוואי שהיא היתה מסיימת את התיכון והיתה מתחילה ללמוד במכללה כך שלא תצטרך לחזור אל ביתה והיתה יכולה לגור במעונות וסוף סוף להיחשב כבוגרת מספיק כדי לעזוב את ביתה.
בזמן שהיא ישבה על האדמה ועישנה בשקט היא שמעה קולות רועשים והיא קמה כדי לבדוק מה זה. היא זרקה את הסיגריה ויצאה מהפינה שהיתה בה כדי לראות מי שם. הערב היה די קריר ושומם בחוץ; רוב האנשים העדיפו להיות בפנים.
כשהיא הציצה מהפינה שעמדה בה, היא זיהתה את דין זרוק על האדמה כשהוא נאבק לקום חזרה.
"דין?" סאם קראה בהפתעה וניגשה אליו במהירות; הריח של אלכוהול מיד הגיע לאפה. "אתה שיכור?" היא שאלה אותו בקול שקט כשהיא התכופפה אליו.
"סאם?" הוא הביט בה בעיניים מזוגגות.
"מישהו יכול לראות אותך!" סאם קראה ברוגז ושמה את זרועו סביב צווארה וניסתה לעזור לו לקום. "תקום לפני שמישהו יתפוס אותך ואז באמת יסלקו אותך מהבית ספר!"
"מה אכפת לי…" הוא מלמל כשסאם גררה אותו לעמידה. הוא נשען עליה והצמיד את פניו אל צווארה. "את מריחה כול כך נעים." הוא אמר לה.
"תנסה ללכת," סאם אמרה לו כשהיא ניסתה לגרור אותו לפינה שהרגע עמדה בה. הסיטואציה הזכירה לה את היום שבו החזירה את קרטיס לביתו בחג.
"את כול כך יפה…" דין מלמל אליה. "אני כול כך מתגעגע אלייך-"
סאם הסמיקה אך לא הגיבה.
"ועכשיו את כבר לא פה יותר…" הוא מלמל, יותר לעצמו מאשר לסאם.
"אני פה-" סאם אמרה לו.
"לא נכון." דין התעקש ברוגז. סאם הרגישה את כובד משקלו עליה והיא בקושי הצליחה ללכת אך לבסוף היא נכנסה שוב לפינה שהרגע היתה בו והושיבה אותו על האדמה.
"אני לא מאמינה שהשתכרת- אם יתפסו אותך אתה תסתבך בצרות מיותרות."
"את כול כך מתוקה-" דין חייך אליה, תפס בזרועה ומשך אותה אליו. היא נפלה על ברכיו. "את מנסה לדאוג לי למרות כול מה שקרה."
"ברור," סאם גמגמה במבוכה.
"למה?" הוא שאל.
"אתה יודע למה…"
"באמת?" הוא אמר בפנים מבולבלות.
"אני חייבת להחזיר אותך לחדר שלך, דין." סאם החליפה נושא וקמה. "אל תזוז מפה-אתה שומע אותי? אל תזוז מפה!"
דין צחקק בזמן שסאם עזבה אותו לבדו והלכה להביא את בריאן.
היא מיהרה להיכנס למעונות ולגשת לחלקם של הבנים. היא ניגשה אל האחראי ישירות וביקשה ממנו לקרוא לבריאן. היא לא רצתה להתגנב לשם ולהסתכן בכך שיתפסו אותה.
האחראי הלך להביא אותו בזמן שסאם חיכתה לו בקוצר רוח. היא התחילה ללכת הלוך ושוב במסדרון עד שבריאן הופיע עם האחראי.
"סאם-" הוא הביט בה בהפתעה ומעט סקרנות. "מה את עושה פה?"
"אתה יכול לבוא איתי רגע?" סאם שאלה אותו בזריזות, תפסה בידו וגררה אותו החוצה.
"מה קורה?" בריאן שאל בבלבול.
"זה דין," סאם ענתה לו. "הוא השתכר…"
היא הובילה אותו אל הפינה שבה דין ישב והם ראו אותו שוכב על האדמה בלי לזוז. הוא נרדם.
"הוא לא רציני," בריאן מלמל כששניהם ניגשו אליו במהירות. "האם ברור לו שעוד צרה אחת והוא מסולק מהפנימייה?"
"לא נראה שאכפת לו במיוחד." סאם ענתה בזעף.
"מה אנחנו אמורים לעשות?" בריאן שאל אותה והסתכל על דין שעדיין היה מחוסר הכרה.
"אנחנו צריכים להחזיר אותו לחדר שלכם בדרך כולשהוא," סאם אמרה לו. "אבל אני לא יכולה לסחוב אותו, הוא כבד מדי." היא הוסיפה.
"אוקי," בריאן אמר. "אני אסחוב אותו אבל מה עם האחראי?"
"אני אזיז אותו מהדרך איכשהוא," סאם מלמלה והביטה בדין. למה לו לעשות דבר כול כך טיפשי?
"פשוט תהיה מוכן להחזיר אותו לחדר כשאני אמציא איזה תירוץ לאחראי שיילך משם." היא אמרה לו ועזבה את שניהם לבדם והתחילה לחזור למעונות.
היא היתה די מעוצבנת על דין על כך שעשה דבר כול כך טיפשי אבל היא היתה צריכה לעזור לו עכשיו כדי שלא יסתבך בצרות במקום לכעוס עליו.
היא נכנסה אל המעונות, רצה לחדרה של קלואי ופרצה לשם.
"קלואי?" היא התנשפה כשנכנסה לחדרה.
קלואי ישבה במיטתה ועשתה שיעורי בית לבדה כשסאם פרצה לחדר.
"את בסדר?" קלואי שאלה את סאם בדאגה כשראתה את הבעת פניה.
"את חייבת לעשות לי טובה," סאם המשיכה להתנשף. "אני אקרא לאחראי ואגיד לו שיש לך התקף אסטמה ובבקשה תתנהגי כאילו יש לך…בסדר?" היא הוסיפה בשאלה.
"מה-" קלואי נראתה מבולבלת אך סאם מיהרה לקטוע אותה
"פשוט תעשי את זה! אני אסביר לך אחר כך." היא הוסיפה בדחיפות.
סאם מיהרה לעזוב את החדר ולחזור אל הקומה הראשונה כדי לגשת אל האחראי; היא ראתה את בריאן בחוץ כשדין נשען על כתפיו והיא קרצה לו.
סאם מיהרה אל האחראי
"אתה יכול לעזור לי?" היא שאלה אותו בטון מבוהל ובהתנשפות מהריצה.
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה. "את לא הבחורה שקראה לבריאן הרגע-"
"חברה שלי חוטפת התקף אסטמה בחדר! אתה חייב לעזור לי!" סאם קטעה אותו בקריאה מבוהלת.
"התקף אסטמה?" הוא קם מידית.
"אתה חייב לבוא איתי!" סאם המשיכה בטון המבוהל של קולה ותפסה בידו של האחראי וגררה אותו.
שניהם מיהרו במורד המסדרונות והמדרגות בזמן שסאם מובילה אותו לחדרה של קלואי.
"מהר, בבקשה!" היא קראה וכמעט רצה לכיוון חדרה של קלואי.
היא שוב פתחה את דלת חדרה בסערה ופרצה לשם; קלואי הסבה את מבטה אליה וכשקלטה את מבטה של סאם, מיד התחילה להתנשף ולהיחנק.
האחראי נכנס בעקבותה של סאם במהירות וראה את קלואי שוכבת על המיטה כשהיא נחנקת.
"אוקי, אוקי," הוא היה מבוהל. "חייב להיות לך משאף, איפה זה?" הוא שאל אותה.
"היא אמרה שהיא שכחה אותו בבית-" סאם שיקרה במהירות.
"אוקי-" האחראי נראה עוד יותר מודאג וסאם ריחמה עליו מעט. "אנחנו צריכים להרגיע אותה כדי שההתקף תיעלם." הוא אמר בזמן שקלואי המשיכה להיחנק על המיטה. סאם היתה חייבת להודות שהיא שחקנית טובה.
"הכול יהיה בסדר-" הוא אמר לקלואי בפראות. "את פשוט צריכה להירגע…לא יקרה לך כלום."
מי הביא את האידיוט הזה כאחראי?
קלואי הביטה באחראי ואז בסאם ולא בדיוק ידעה מה לעשות.
"קלואי-" סאם קטעה את האחראי וניגשה אל קלואי. היא התיישבה לצד מיטתה והביטה בה. "את זוכרת את היום שבו הלכנו למסעדה הקטנה הזאת בעיירה? כשישבנו שם ואכלנו גלידה וסיפרת לי שאת רוצה ללכת לאוניברסיטה טובה ולהסתלק מהבית של דודה שלך? תחשבי שנשארה לך רק עוד שנה וחצי לסיים את התיכון ובאמת להסתלק משם, סוף סוף להתחיל מחדש בחיים חדשים. תחשבי על היום שבו תעזבי את הבית הזה…"
השקר יצא לסאם בקלות; קלואי נראתה מעט מופתעת מדבריה אך היא התחילה
לנשוף ולשאוף אויר יותר באיטיות כדי להראות לאחראי שההתקף מתחיל לעבור לה.
"זה יופי!" האחראי אמר לסאם. "תמשיכי."
"אני חושבת שזה מתחיל לעבור לה…" סאם אמרה לו ועשתה פרצוף לקלואי מבלי שהאחראי יראה. קלואי כמעט וחייכה למראה פרצופה אך היא התאפקה והתחילה להתנשף יותר בקלות ובזהירות.
"את בסדר?" האחראי שאל אותה.
"כן…תודה-" היא מלמלה אל שניהם. "אני חושבת שזה עבר כבר." היא הוסיפה והזדקפה לישיבה.
"את חייבת ללכת למרפאה. בואי, אני אלווה אותך." האחראי אמר לקלואי.
"לא,לא, אני בסדר," קלואי מיהרה לומר. "והמשאף שלי בתיק. שכחתי שזה בתיק שלי…אני לא צריכה ללכת למרפאה כול פעם שיש לי התקף. אני בסדר עכשיו." היא אמרה לאחראי. היא שיקרה כול כך טוב שזה היה קצת מבהיל.
"את בטוחה שאת בסדר?" האחראי היה די חשדן.
"זה עבר כבר," היא הבטיחה לו.
"אז בבקשה שהמשאף יהיה איתך בכול רגע," הוא אמר בנזיפה.
"אין בעיה." קלואי חייכה אליו בנועם.
"תודה בכול מקרה," סאם הוסיפה.
"בסדר, אז תקראו לי אם תצטרכו עזרה שוב,בנות." הוא אמר, שלח בשתיהן מבט אחרון ויצא מהחדר.
סאם נאנחה בהקלה והשתטחה על הרצפה בעייפות.
"מה זה היה?" קלואי התפרצה לפתע והסתכלה על סאם. "למה בדיוק זייפתי התקף אסטמה?"
סאם התיישבה חזרה ונאנחה; איך היא בדיוק מוצאת את עצמה מסובכת בדברים האלה?

למחרת בבוקר כששתיהן הלכו יחד אל הכיתות שלהן קלואי סיפרה לסאם שהאחראי עצר אותה מוקדם יותר ביציאה מהמעונות ושאל אותה לשלומה ואם היא בסדר מההתקף של אתמול.
סאם צחקה.
"נראה לי שהוא ממש נבהל אתמול," קלואי העירה.
"ככה זה נראה," סאם צחקקה. "הוא בכלל אידיוט, לא היה לו מושג איך להעביר לך את ההתקף-ואם באמת היה לך התקף אסטמה? הוא היה נותן לך למות בזמן שהוא משתין במכנסיו מרוב פחד?"
"בואי נגיד שאני לא ארצה אותו בסביבה כשיהיה לי התקף אסטמה בפעם הבאה."
סאם צחקה.
"תראי מי בא…" קלואי אמרה לפתע וסאם הבחינה בדין שניגש אליהן בהיסוס.
ידה של סאם מיד נעה לכיוון שיערה והיא תחבה אותו מאחורי אוזנה.
"היי," הוא אמר לשתיהן. "אפשר לדבר איתך רגע, לפני השיעור יתחיל?" הוא הוסיף לעבר סאם. היא הציצה בקלואי שאמרה,
"ממילא השיעור עומד להתחיל," היא משכה בכתפה, נפרדה מהם והלכה לכיתה שלה.
דין הוביל את סאם הצידה במסדרון ונראה די משונה; נראה היה שהוא מהסס להיות בחברתה והביטחון עצמי שלו כאילו נעלם מלפני השטח. סאם הבחינה ששיערו שהיה זיפי ומגולח עד עכשיו, התארך מעט בחופשת החג הזאת שבו סאם לא ראתה אותו. היא אהבה את זה.
"רציתי להודות לך על אתמול," דין אמר לה ונמנע מקשר עין איתה. "לא היית צריכה לעשות את זה בשבילי…" הוא הוסיף בשקט.
"אם לא הייתי עושה את זה, היית נתפס בידי השומר והיית מסולק מהפנימייה." העירה סאם.
"אני יודע שהתנהגתי כמו אידיוט-"
"נכון." סאם קטעה אותו ברוגז ולפתע עיניו נתקלו בעיניה והוא חייך. "מה?" סאם הוסיפה למראה חיוכו; בטנה התהפכה והיא הרגישה את גופה רועד, זה היה כאילו עבר כול כך הרבה זמן מאז שראתה את החיוך הזה.
"בכול מקרה, תודה על אתמול." דין אמר שוב והתעלם משאלתה של סאם. הוא נע באי נוחות על רגליו וסאם לא יכלה שלא להבחין בזה.
"למה עשית את זה?" סאם שאלה אותו מתעלמת מהעצבנות הברורה שהשתקפה ממנו.
"את מה?" הוא שאל.
"למה השתכרת אתמול?"
דין הסיט את מבטו והסתכל על התלמידים סביבם שהתחילו להיכנס לכיתות. השיעור עמד להתחיל עוד כמה דקות.
הוא משך בכתפו.
"היית לבד," סאם המשיכה בלי להתאפק.
"מה?" הוא שאל במבט מבולבל.
"השתכרת לבד," היא אמרה שוב. "למה שתשתכר לבד?"
הבעת פניו של דין התקדר מעט ואז הוא מיד חייך בעוקצנות, "לא משנה כבר," הוא אמר,"איך היה החג שלך?" הוא החליף נושא.
סאם המשיכה לנעוץ בו מבט בוחן לרגע, מנסה להבין מה קורה איתו ואז החליטה שאין לה זכות יותר לדעת מאז שנפרדה ממנו.
"היה חרא," היא ענתה והסבה את מבטה במרירות. "מה איתך? היית עם הוריך והאחים שלך?" היא שאלה אותו.
"הייתי בבית החולים," הוא ענה. "עם ג'ף." הוא הוסיף.
סאם הופתעה. לבלות את חג המולד בבית חולים?
"הוא בסדר?" היא שאלה.
"כן," הוא משך בכתפו. "העדפתי להישאר איתו בחג מאשר לבלות עם המשפחה שלי. הוא לא היה מסומם יותר מדי והיה צלול רוב הזמן." הוא הוסיף.
לפני שסאם ענתה לו, גברת בייקר הופיעה וניגשה אל שניהם; היא עמדה ללמד אותם בשעה הזאת.
"סאם, את יכולה להיכנס לכיתה? המחליף שלי יגיע עוד דקה," היא אמרה לסאם בשקט. "ודין, בבקשה בוא איתי…" היא הוסיפה לעברו.
"מה עשיתי?" הוא מיד פלט. זה היה כמו הרגל אצלו.
האם יש סיכוי שגברת בייקר גילתה שדין השתכר אתמול בשטח הבית ספר?
"לא עשית כלום, דין," אמרה גברת בייקר בשלווה. "סאם, תיכנסי לכיתה." היא אמרה שוב לסאם והובילה את דין בעקבותה.
סאם נכנסה אל הכיתה בעצבנות. מה הסיכויים שמישהו ראה את דין שיכור אתמול?
הוא היה בחוץ ויכול להיות שמישהו הבחין בו שם או כשסאם השאירה אותו בפינה כדי להזעיק את בריאן-יכול להיות שמישהו ראה אותו מחוסר הכרה?
האם עומדים לסלק אותו?
המחליף של גברת בייקר הגיע תוך דקות אחדות והתחיל את השיעור. סאם המשיכה להרהר בדין בזמן שהמחליף נתן לכיתה לקרוא את פרק 12 בספר ולענות על שאלות בעומד 342.
לא נראה שגברת בייקר כועסת על דין, אז איך זה ייתכן שהיא יודעת על השתכרותו? אם היא היתה יודעת על המקרה, היא היתה זועמת על העובדה שהוא הסתבך בצרה נוספת.
כמה דקות לפני שהשיעור הסתיים, גברת בייקר הופיעה ונכנסה אל הכיתה בשקט. כמה תלמידים הציצו בה בדממה; כולם קראו בשקט את הפרק ולא היו אמורים לדבר.
סאם הבחינה שגם דין וגם בריאן לא חזרו לכיתה.
"תודה דווין," היא אמרה למחליף שהנהן לעברה ופינה את שולחנה עבורה והתחיל לאסוף את דבריו. היא נעמדה מולם ונשענה על שולחנה; היא נראתה רצינית למדי ומשהו בהבעת פניה היה שונה.
"תלמידים," היא אמרה לכיתה שהביטה בה בסקרנות ובדממה. "אני רוצה להודיע לכם משהו מצער." היא המשיכה.
הכיתה היתה דוממת.
סאם המשיכה לבחון את פניה של גברת בייקר, ואז היא הבינה מה היה שונה בפניה; עיניה היו אדומות ונפוחות.
גברת בייקר התבוננה בכולם במבט משונה ואז אמרה, "ג'ף ברטון נפטר הבוקר מהתקף לב פתאומי." .