שעתיים- פרק 8

"כמה זמן יש לי לדבר איתו?" שאלתי את השוטר שהכניס את העד לחדר החקירות.
"בסביבות השעתיים, אני בטוח שתסתדרי. את לא צריכה אפילו את כל הזמן הזה. אני מאוד מקווה שהוא ידבר איתך." הסתכלתי עליו בפנים רישמיות, בדקתי שאני לבושה באופן מתוקתק, לקחתי נשימה ארוכה ונכנסתי לחדר. הוא לא היה חשוך כמו חקירות במשטרה בהן מכוונים אור רק אל העד, אלא הוא התיישב בכיסא נוח בצד אחד של השולחן. הוא לא היה אזוק לאזיקים, אין סיבה לזה, הוא בסך הכל בא כדי לתת עדות למקרה. הוא לא הפושע פה. מעטים הפעמים שאני צריכה להתמודד עם הפושעים עצמם. בדרך כלל אני רק גובה את העדות ממי שראה, שמע, או מכיר את הבנאדם ויכול להבין מה המניעים.
זה לא היה אותו מקרה של הילד שהתאבד. החקירה הזו עדיין גדולה ועוד כמה שוטרים במחוז מתעסקים בה מכל מיני זוויות אחרות. הפעם החקירה אחרת. האיש שישב מולי הוא אב של ילד שסבל מהתעללות גדולה, אבל לא התאבד, פשוט בחר לשתוק עד שהוא כבר לא היה יכול, כשראו על הגוף שלו שמשהו קורה. לא אני דיברתי עם הילד, רק קיבלתי את הרשמים מתוך השיחה הקשה איתו. השוטר שישב מולו ודיבר איתו אמר לי שזו הייתה אחת השיחות הכי קשות שהיו לו בחיים, שהילד לא הפסיק לתאר זוועות. המקרה גם הגיע למשטרה, ופורסם בחדשות. אני פשוט רוצה לדעת מה קורה בבית, לשמוע אם לא ראו מה היה שם, אם לא מדובר בהתעלמות מצד המשפחה, אם לא יכלו לגלות על זה לפני כן.
כל השיחה הוקלטה והאבא דיבר ברישמיות ובכאב, אבל היו כמה חלקים שהרגשתי, עצם זה שאני מנהלת שיחות כאלה כבר כמה שנים, שהוא מעגל פינות, דברים שהוא מסתיר. אני לא אומרת בהכרח שהפקירו את הבן ונתנו לו להתמודד לבד עם הקשיים, אבל לא פעלו באופן אקטיבי כדי לנסות להבין מה עובר עליו. נערים בגילאי ההתבגרות אוהבים לחזור הביתה ולהסתגר בחדרים, אבל משהו בראש השפוף, או בצליעות הקטנות שדיבר עליהן האב, איך אלה לא הדליקו לו נורה אדומה? הוא אמר שהבן אהב לשחק כדורגל ושיער לעצמו שזה כנראה מכות יבשות מנפילות בזמן משחקים, או בזמן האימונים שאליהם היה הולך הילד. מוזר לי לחשוב שהאבא לא הבין שמשהו עובר על הבן שלו, מוזר לי לחשוב שזה לא עבר דרך גורמים מוסמכים, שאפילו המורים לא ראו כלום. הילד כנראה היה פוקר פייס קשוח.
"מאז שזה הגיע לכלי התקשורת, מה המצב בבית?" שאלתי.
"עצוב, קשה, מנסים לברר איתו מה קרה שהוא הסתיר את הכל, מנסים להבין איך אפשר לעזור לו. אבל את הטראומה הוא כבר חווה. עכשיו שוקלים מה לעשות- אם לשלוח לפסיגולוג..".
"המלצה אישית, קודם פשוט תראו כמה אכפת לכם, תהיו קרובים אליו, תעניקו לו את החום של הבית לפני שנותנים לבנאדם אחר להתעסק בזה. זה בתחילה סיפור שלכם, של המשפחה שלכם, ואיך אתם עוזרים לבן שלכם להרגיש יותר טוב אחרי התקופה הקשה שהוא עבר. אני רוצה להודות לך על שהקדשת זמן, זה חשוב לנו לתת עדות למקרים האלה כאן במשטרה."
"בסופו של דבר אם תוכלו מתוך כל המידע הזה להבין מה קרה ולעזור למשפחה שלנו אנחנו נהיה אסירי תודה. בכל אופן לי אישית זה עזר קצת להבין שאני צריך לפקוח את העיניים."
המקרים שאני עדה להם הם בעיקר לשם הלמידה, ולשם תיעוד, ולשם זה שלא נעלים עין ממקרים שהם לא רצח, ולא מוות, אבל התעללות. אנחנו רוצים שיהיה זכר לכל דבר כי אנחנו רוצים ללמוד מהטעויות. יש פרויקט שנקרא 'ללמוד מהעבר', ואנחנו מוצאיים פורטוקול של כל מיני דברים שהגענו אליהם ממסקנות של חקירות, בלי להזכיר איזה חקירות, שיכולות לתת לאזרחים להתנהג טוב יותר, לפקוח עיניים על מקרים כמו טיפול בילדים לדוגמא. זה נשמע כל כך נידח במשטרה, אבל המשטרה מטפלת בהמון דברים, ויש לה את הפן הפסיכולוגי הנדרש. אם האבא אמר לי שזה הרגיש לו כמו טיפול פסיכולוגי ששם לו את המציאות מול העיניים כמו שהוא היה צריך, אז זה לעזור לעוד בנאדם אחד. אנחנו קיימים כדי להגן על החוק ועל האזרחים.
"נפגשתי עם אראל" אמא צלצלה אליי כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה, כשבדיוק הרתחתי מים לקפה. היא אמרה לי שהוא קודם כל מקסים וממש חייכני, ואמרה שהם דיברו על הספר, על הפרוצדורות שקשורות בהוצאה שלו, ושהיא עכשיו נתנה לאחד האחראיים לקרוא את הספר ולבדוק אם אפשר להתחיל לעבוד וכמה הוא טוב בשביל לעבוד איתו. היא אמרה לי בסוד שהיא מרגישה שזה מאוד מבטיח, שיש חומר גלם מאוד טוב בסיפור הזה, ושמעניין יהיה גם לה ספציפית לעבוד איתו, מידי פעם. אני בטוחה שמבחינתו זה יהיה כבוד גדול.
"אבל מה איתך יקירתי? איך עוברים הימים? עמוסה נורא?" היא שאלה בקול אימהי. אני אוהבת שאמא כל כך מתעניינת במה שעובר עליי. סיפרתי לה שהימים קצת מעייפים כי קורה עכשיו המון, והמון אני שמה לב לזה שאין השגחה על ילדים, שהורים לא מספיק מודעים למה שעובר על הילדים שלהם. אני כל הזמן חושבת על הילדים שיבואו לי בעתיד, וזה לא שאגונן עליהם כל הזמן אבל אנסה כמה שיותר לשמור על קשר איתם בו אני אדע מה עובר עליהם, וארגיש כשמשהו עובר עליהם. אני חושבת שעל זה אמא ואבא שלי עבדו במשך המון שנים, וזה מה שמבטא את הקשר הטוב שיש לנו גם אחרי שיצאתי מהבית.
"אז בקיצור, אני באמת מודה על הקשר הטוב שיש לנו."
"אוהבת אותך ילדה שלי, תנוחי טוב, את עובדת בצורה מדהימה."