מי אני מולם?

07/01/2015 668 צפיות אין תגובות

הכל התחיל בגיל 12 זה היה נורא , כיתה ז' ילדה חדשה , כיתה חדשה מתמודדת מולם , עם החוסר בטחון עם הביישנות עם הקושי של ללמוד ולהכיר …
חבורה של ילדים התקרבו ואני ? מי אני מולם ? הם חבטו בי , הרביצו , קיללו בקיצור "שחטו אותי"
ואני ? חסרת ישע עם המון פחד ובכי בעיניים ומה שהכי כאב ? ההתעלמות!
נכנסתי לכיתה עם סימן אדום וגדול בלחי , מפוחדת, תשושה.. הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהשמיים
הרגשתי כל כך חסרת ביטחון הרגשתי שמי שאני בבית , זאת לא מי שאני בחוץ, המורה עוד לא נכנסה כל כך קיוויתי שהיא תכנס כדי שאני לא אהיה נושא שיחה של אחרים.
פתאום שמעתי כמה בנות שישבו מאחוריי ודיברו עליי … על המראה החיצוני על ההתנהגות שלי ובעיקר חשבו שאני מסכנה. רציתי לענות להן ,רציתי לומר להן מה אני מרגישה בפנים רציתי לצעוק כל-כך חזק שגם אלוהים ישמע אבל, מי אני מולם ?
התחיל השיעור ואחריו עוד אחד ועוד .. עד שהגיע הפסקה. השעה שקיוויתי שלא תגיע.
רציתי להישאר אבל לא יכולתי לסבול שידברו עליי ושאני אשמע. אז ברחתי , ברחתי לשירותים הסתתרתי כדי שלא ירביצו לי כדי שאני לא אסבול .. אבל כמו תמיד אני זאת שמפסידה.
אם הייתי בבית הייתי מסוגלת להתמודד להיות מי שאני אבל כאן ? אני כלום ושום דבר אני ילדה קטנה שנטפלים אליה ללא הפסקה. שוב… הרביצו לי בעטו בי כלכך חזק שירד לי דם סימנים כחולים בכל הגוף והכאבים ? בעיקר הכאבים שבלב הם נשארים לעד.
ושוב .. הסתיימה ההפסקה והתחיל שיעור , שיעור אחרון של היום הנוראי הזה התפללתי שהוא יסתיים מהר כדי לרוץ הביתה בלי שאף אחד ישים לב אלי , במלא אני כמו רוח רפאים בשביל כולם.
באמצע השיעור ראיתי שהדם לא הפסיק והרגשתי סחרחורות , כמה שניות וזה קרה… התעלפתי.
הזיכרון שחרוט לי במוח הוא המיטה שבבית החולים שכבתי שם לפחות שבוע מחוברת לאינפוזיה
זה היה קשה שאלו אותי מה קרה ? ואני סיפרתי שנפלתי וקיבלתי מכה , הייתי חבולה בכל הגוף הכאבים שהרגשתי היו כלום לעומת הפצע שבלב…
רציתי לקום ולעשות מעשה אבל אני ? מי אני מולם ?
עברנו שנתיים , שנתיים של בריונות ובית חולים ללא הפסקה , הפסקתי לאכול , לשתות רציתי לישון ולא לקום העדפתי למות ולנוח מאשר לסבול לכל החיים. אבל משהו אמר לי לא לוותר , ושאני לקום ולהילחם לא רק על עצמי גם על אחרים , על אחרים שסובלים מבריונות בדיוק כמוני ואפילו גרוע יותר. הגעתי לגיל 14 גיל התבגרות אומרים , והתבגרתי נהייתי מי שאני היום אחת כן עדיין לפעמים קצת חסרת בטחון אבל לומדת להתגבר עליו , התחלתי לעזור לילדים שנפגעים מבריונות כי הבנתי מה שהם מרגישים מבפנים. יום אחד החלטתי לעמוד מולם.. מול הילדים שפגעו בי שפצעו אותי ללא הפסקה במשך שנתיים שלמות.
הבנתי מי אני מולם… הפעם לא וויתרתי עמדתי מולם עם פרצוף תמים אבל שאני יודעת מה אני שווה באמת. הם רצו , הם רצו לפגוע בי שוב אבל לא וויתרתי לא נתתי להם הם הסתכלו עליי הסתובבו והלכו. הרגשתי טוב , בעיקר טוב עם עצמי.
עכשיו אני בת 16 ילדה בוגרת שמבינה משהו שיודעת מי אני ומה אני שווה…
עכשיו אני יודעת 'מי אני מולם'.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך