להתחיל מחדש- פרק 25 (גילוי מפתיע)

ערב חג המולד הגיע וביתה של סאם קושט בקישוטי החג על ידי המשרתת ועץ חג המולד עמד בסלון גם הוא מקושט באביזרים שונים שנתלו על ידי סאם וסבה שבילו את הצהריים יחד כשהם מעטרים את העץ.
לאחר שהמשרתת קישטה את הבית וניקתה אותו ביסודיות לקראת חג המולד, היא עברה להכין את האוכל לארוחת ערב חג המולד והבית התמלא בריחות נעימים שסאם התמוגגה מהם ; סוף סוף סאם הרגישה בנוח להיות בבית.
בארוחת הערב, למרות כול הסיכויים, סאם בילתה בנעימים; סבא שלה והיא התבדחו רוב הזמן ואמא שלה עזבה אותה לנפשה ולא נטפלה אליה כדי שתתנהג בנימוסין וכראוי לאורחים. סבתא שלה היתה רגועה ולא הציקה לאמא של סאם וקלינט המשיך להתחנף לכולם אבל בלי להרגיז את סאם.
לאחר ארוחת הערב ולאחר שכול המשפחה עברה לסלון ובילו יחד כשעה של דיבורים תפלים ולא מעניינים במיוחד, סאם עלתה לחדרה והלכה לישון.
היא התעוררה בשלוש לפנות בוקר כשהיא צמאה; היא ירדה אל המטבח כדי לשתות.
הבית היה שקט וחשוך וסאם הרגישה בנוח להתהלך ברחבי הבית בלי לדאוג מי יעיר לה או יטריד אותה בשאלות.
כשהיא נכנסה אל המטבח, היא מצאה את אמא שלה יושבת ליד הדלפק כשהיא מוזגת לעצמה כוס מים.
"אה," סאם אמרה בהפתעה למראה אימה. "היי, אמא."
"סאם," היא הביטה בה. "מה את עושה פה?" היא שאלה בחשדנות ובחנה אותה. סאם ניחשה שהיא חושבת שהיא תפסה אותה מתחמקת מהבית.
"רק באתי לשתות מים כמוך," סאם ענתה ושפשפה את עיניה.
"אה," אמא שלה אמרה בקול יותר רגוע; כנראה הבינה גם לפי בגדיה של סאם שהיא באמת יצאה מהמיטה רק הרגע ולא עומדת ללכת לשום מקום. "הנה, אני אמזוג לך." היא הוסיפה.
"תודה." סאם ענתה בזמן שהיא מזגה לה מקנקן המים שמולה.
"תשבי, סאם. אם אנחנו ערות כבר, יש לי משהו לשאול אותך." היא אמרה.
סאם היתה מופתעת אך התיישבה מולה.
היא נאנחה ושתתה מהכוס שלה לרגע קצר ואז אמרה, "האם יש לך חבר כולשהוא מהפנימייה?"
"יש לי הרבה חברים." סאם השיבה בזהירות, לא מבינה לאיפה אמה חותרת.
"אני מתכוונת אם את יוצאת עם מישהו,סאם." היא הבהירה.
סאם היתה מופתעת. "היה לי…" היא ענתה בשקט והסיטה את מבטה במבוכה. היא לא היתה רגילה לשיחות כאלה עם אמא שלה.
"זה נגמר?" היא שאלה בהפתעה.
"משהו כזה…" סאם מלמלה. "איך ידעת שהכרתי מישהו שם?" הוסיפה בסקרנות.
"אני אולי אמא גרועה, אך אני עדיין אמא, סאם." היא ענתה בעוקצנות ושוב לגמה מכוס המים.
"אה…"
"את נזהרת, נכון?" היא שאלה לפתע וסאם כמעט נחנקה מהמים.
"מה?" היא השתעלה.
"אני יודעת שאף פעם לא דיברתי איתך על הדברים האלה," אמא שלה אמרה בשקט. "ואת אולי קצת מבוגרת מדי לשיחה הזאת אבל אם את- שוכבת עם מישהו, את צריכה לדעת להיזהר,סאם."
"אני מסתדרת, אמא." סאם ענתה במבוכה.
"שמעתי מאמא של מרי קייט שמישהי מהפנימייה שלכן נכנסה להיריון," העירה. "ואני לא רוצה שדבר כזה יקרה גם לך."
סאם הודתה לאלוהים שאמא שלה לא יודעת שמי שנכנסה להיריון בעצם היתה שותפתה לחדר.
"אני בסדר, אמא." ענתה סאם. סאם חשבה לעצמה במבוכה שזאת הפעם הראשונה בחייה שהיא מקיימת שיחה אמיתית עם אמה.
"ולמה נפרדתם?" היא שאלה את סאם.
"זה לא עבד…" סאם מלמלה. היא לא רצתה לדבר על דין.
"אה,טוב. אני חושבת שאלך לישון." אמא שלה הוסיפה וקמה מהכיסא.
"כן, גם אני." סאם הסכימה וקמה בעקבותיה כדי לחזור לחדרה.
למרות כול המבוכה שסאם הרגישה, היא היתה חייבת להודות שזאת היתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה קירבה מסוימת לאמה. אולי היא יכולה להקשיב לעצתה של גברת ברוק ולנסות לשפר את יחסיה עם איתה; אולי זאת ההזדמנות שלה להקשיב לעצתה.

למחרת באחר הצהריים מאחר שהמשרתת שלהן היתה בחופשה לחג המולד, סאם הלכה לקנות סיגריות במכולת. היא נתקלה בקארה בדרך ובירכה אותה בחג מולד שמח אך לא התעכבה לדבר איתה; לאחר המסיבה, סאם הבינה שלמרות כול הטענות של קארה, היא לא השתנתה הרבה מאז שנה שעברה לאחר מותו של אנדרו.
כשהיא הגיעה אל המכולת וקנתה סיגריות, היא החליטה להדליק אחת לפני שתחזור הביתה. אמא שלה והסבים שלה לא ידעו שהיא עישנה.
היא התיישבה על אחד הספסלים ברחוב והדליקה סיגריה אחת ועישנה בשקט.
היה קר בחוץ וסאם לבשה מעיל עבה וצמרירי במיוחד; הרוח שרקה באויר והכתה בפניה של סאם בזמן שישבה שם ועישנה. הרחובות היו כמעט וריקים וגם המכולת היתה שוממת במיוחד; כולם היו בבתים שלהם ובילו עם המשפחות.
סאם אהבה את השקט.
"סאם?" נשמעה קול מרוחק וסאם הסתובבה לראות מי זה.
זאת היתה אימו של אנדרו, ליל פייטר. סאם מיד זרקה את הסיגריה על המדרכה.
"אני לא מאמינה!" היא קראה וניגשה אל סאם שקמה מהספסל כדי לחבק אותה. ליל פייטר נתנה לה חיבוק חזק ואוהב.
סאם אף פעם לא הבינה איך זה ייתכן שהיא אף פעם לא תלתה בסאם ובחבריה אשמה מסוימת על מותו של אנדרו.
"כמה זמן לא ראיתי אותך, סאמי." ליל פייטר מלמלה בהתרגשות וניתקה ממנה. "מה שלומך מתוקה?" היא שאלה.
",הכול בסדר,גברת פייטר," סאם מלמלה בחיוך. "כמה טוב לראות אותך."
"שמעתי שעזבת לפנימייה, ילדה." היא אמרה לסאם.
"משהו כזה…" סאם ענתה.
"האם את מסתגלת לשם?" היא שאלה בחיוך נעים.
"כן." סאם ענתה והחזירה לה חיוך.
"אני תמיד שמחה לראות אותך,ילדתי היקרה," אמרה גברת פייטר. "אבל אני במיוחד שמחה לפגוש אותך עכשיו כי יש לי משהו לתת לך."
"משהו לתת לי?" סאם שאלה בהפתעה.
"כן." היא ענתה. "את יכולה ללוות אותי הביתה? אני רוצה לתת לך את זה עכשיו, אם לא אכפת לך."
"כן, אין לי בעיה." סאם ענתה. "את יכולה להגיד לי מה זה?" היא הוסיפה בשאלה.
"זה מכתב שמצאתי לפני שבועיים בחדרו של אנדרו," היא ענתה כשהיא כרכה את זרועה בשלה ושתיהן התחילו ללכת לכיוון ביתה. "זה מיועד אלייך."
סאם הביטה בה בהפתעה ואמרה בקול מעט חנוק, "מכתב?"
"כן." גברת פייטר חייכה אליה. "השארנו את החדר שלו כפי שהוא מאז שאנדרו שלי…מת. אך לפני כמה שבועות החלטנו שהגיע הזמן לעבור הלאה ולארוז את חפציו, ומצאתי מכתב במגירה שלו שמיועד אלייך. לא ידעתי כיצד להעביר אותו אלייך והתכוונתי לתת אותו לאמא שלך כדי שתשלח לך אך רצה הגורל ונתקלתי בך בדיוק עכשיו." היא אמרה וחיזקה את האחיזה שלה בסאם באושר.
"את יודעת מה כתוב בו?" סאם שאלה בחשש מסוים. ממתי אנדרו כותב לה מכתבים?
"לא קראתי אותו, מתוקה." גברת פייטר ענתה כאילו זה מובן מאליו. "אל תדאגי." היא הוסיפה כשראתה את הבעת פניה של סאם.
"אני לא דואגת." היא שיקרה חזרה אך הרגישה את בטנה מתהפכת למחשבה על המכתב.מה אנדרו יכול היה לכתוב לה? האם המכתב הזה יפתח פצעים ישנים? האם זה חכם לקרוא אותו כשהיא מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו מאז שנה שעברה?
שתיהן הגיעו לביתה של גברת פייטר לאחר רבע שעה וסאם קפאה ליד דלתה.
"מה קרה מתוקה?" גברת פייטר שאלה אותה כשראתה שסאם נעצרה.
"את יכולה להביא לי את המכתב לפה?" סאם שאלה אותה בחשש.
"למה?" גברת פייטר הופתעה. "כולם ישמחו לפגוש אותך! אני בטוחה שג'ייק ישמח לראות אותך בבית." היא הוסיפה. ג'ייק היה אחיו הקטן של אנדרו, הוא היה בן שבע.
"אני מעדיפה שלא," סאם ענתה בשקט והסיטה את מבטה בביישנות.
היא לא רצתה לפגוש שוב את משפחתו של אנדרו אחרי כול הזמן הזה; היה מספיק כואב לראות את אימו, והעובדה שהיא התנהגה אליו כול כך בלבביות, הכאיבה לה עוד יותר.
"בסדר,מתוקה," גברת פייטר אמרה לבסוף בחיוך עצוב. "אני מיד אחזור." היא הוסיפה והתרחקה ממנה לעבר דלת הכניסה.
סאם נעמדה על המדרכה ושוב חשבה על להדליק סיגריה אך היא התאפקה. היא חיכתה לגברת פייטר בדממה עד שתחזור.
היא הופיעה לאחר זמן קצר ובידה היה מעטפה קטנה ואדומה.
"הנה," היא הושיטה לה אותו. "חבל שאת לא נכנסת, סאמי." היא הוסיפה, "את בטוחה שאת לא רוצה-"
"לא,גברת פייטר, אני חייבת לחזור הביתה ממילא. אבל תודה." היא חייכה אליה.
"איך שאת רוצה,מתוקה." היא חייכה אליה והתקרבה אליה כדי לחבק אותה, "אל תישארי זרה, סאמי." היא הוסיפה וניתקה ממנה.
"בסדר…" סאם ענתה והחזירה לה חיוך.
סאם עזבה את ביתה והחלה לחזור הביתה. המעטפה האדומה עדיין היתה בידה וסאם לא עשתה שום תנועה כדי לפתוח אותו.
היא המשיכה לתהות מה עומד להיות כתוב בו. למה שאנדרו יכתוב לה מכתב? זה לא היה מובן.
כשהיא הגיעה הביתה, היא מיד עלתה לחדרה בלי לגשת לאף אחד.
היא התיישבה על מיטתה, פשטה את המעיל שלה והביטה במעטפה.
תעשי את זה,סאם, היא אמרה לעצמה בשקט, תעשי את זה ותגמרי עם זה.
היא פתחה את המעטפה בידיים רועדות ומצאה בו דף מקופל. היא הוציאה את הדף ופתחה אותו; היא מיד זיהתה את הכתב של אנדרו;

סאם היקרה.
אני מרגיש קצת מטופש לכתוב לך מכתב ויש סיכוי שתצחקי עליי אחר כך אבל אני חושב שזאת הדרך הכי טובה לעשות את מה שאני רוצה לעשות.
אני יושב פה בחדר, מנסה להבין איך אני עומד לכתוב לך את המכתב הזה ( את לא רוצה לראות כמה דפים קרועים ומגולגלים יש לי פה בחדר עכשיו), ואז פשוט חשבתי לעצמי שאני פשוט צריך לכתוב את מה שיש לי בראש וזהו…בלי לחשוב יותר מדי.
אני לא חושב שאת זוכרת או שפשוט התנהגת כאילו זה לא קרה אבל בלילה שבו הלכנו לחוף וחזרנו משם; אני החזרתי אותך הביתה. היית שיכורה לגמרי ולא נראה לי שידעת מה קורה אבל באותו לילה נישקת אותי. אולי זה נשמע כאילו ניצלתי אותך אבל כשנישקת אותי, לא הצלחתי להתנגד ולפתע הבנתי שאני לא רוצה להתנגד.
אני מספר לך את זה כי אני רוצה להגיד לך משהו שלא הצלחתי להגיד לך כבר כמה חודשים ארוכים. לא הצלחתי לתפוס אומץ כדי לעשות זאת.
באותו לילה שבו נישקת אותי, אני הבנתי שאני מאוהב בך. זהו, אמרתי את זה.
אני מאוהב בך, סאם.
אני מצטמרר מהמחשבה שתקראי את זה ותדעי סוף סוף מה אני מרגיש כלפייך אבל אני חייב לעשות את זה.
מה את מרגישה כלפיי? האם את מרגישה אותו דבר או שאת מסתכלת עליי רק כידיד?
לא משנה מה תחליטי להגיד לי, אני אמשיך לאהוב אותך כידידה תמיד- אני תמיד אהיה החבר הכי טוב שלך וזה לא ישתנה. אני לא רוצה שתחשבי שזה שאני מתוודה כלפייך, אומר שזה עומד להרוס את הידידות בינינו כי אני לא רוצה לעשות זאת.
אני אוהב אותך מאוד סאם, ואני אעשה כול דבר בשבילך ואני לא רוצה שתילחצי ותרגישי רע עקב המכתב הזה כי את חוששת שזה הרס את הידידות בינינו- אני לא רוצה שתיפגעי. אני אף פעם לא רוצה לראות אותך נפגעת, זה עושה לי משהו בבטן כשאני רואה אותך בוכה. את זוכרת את היום שבו את ואמא שלך רבתן על קלינט ובאת אליי ובכית? הרגשתי כול כך רע באותו יום, פשוט לא הצלחתי לראות אותך בוכה בלי להרגיש שאני נקרע בפנים. רציתי ללכת ולהכות את קלינט ולגרום לו לשלם על זה שהוא גורם לך לבכות ולפנות את אמא שלך כנגדך ולהכאיב לך בצורה הזאת.
אני לא רוצה לראות אותך נפגעת אף פעם, אז בבקשה תרגישי חופשי להגיד לי מה שאת רוצה, מה שיש לך בלב. אני אולי אפגע קצת-כמובן- אך עם קצת זמן אני אתגבר על זה. אני בחור גדול. אבל אני צריך לדעת את האמת, אני פשוט חייב, אבל תזכרי שאני תמיד אהיה החבר הכי טוב שלך…לא משנה מה.

באהבה. אנדרו.

סאם בכתה. היא לא הצליחה לעצור את הדמעות והתחילה לבכות בבכי בלתי נשלט.
היא נשכבה על מיטתה והמשיכה לבכות, אבל מה שהיה שונה בבכיה עכשיו זה שהיא לא בכתה בגלל מותו של אנדרו וצורת הדרך שבה הוא מת ועל העובדה שהיא מאשימה את עצמה; היא בכתה כי כשהיא קראה את המכתב, זה כאילו היא שמעה אותו מדבר אליה. זה היה כאילו זאת הפעם האחרונה שהיא שומעת ממנו- מאנדרו.
היא אימצה את המכתב אל ליבה והמשיכה לבכות. היא כול כך התגעגעה אליו, היא כול כך רצתה לדבר איתו שוב; לבקש ממנו סליחה על התנהגותה, להגיד לו שהיא אוהבת אותו, לומר לו כמה היא מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו.
סאם נרדמה בלי להבין והתעוררה לאחר שעתיים. בחוץ היה חשוך.
המכתב עדיין היה בידה וראתה שהוא התקמט מעט. היא החליקה את המכתב וקיפלה אותו לשניים והכניסה אותו למגירה שלה.
היא ידעה מה היא רוצה לעשות עכשיו; משהו שלא היה לה אומץ לעשות בעבר.
היא התקלחה, התלבשה, שמה על עצמה מעיל ונעליים חמות ויצאה מהחדר כדי ללכת למקום שהיא היתה צריכה ללכת אליו לפני הרבה זמן…
"היי, היי, לאן את הולכת?" סבא שלה היה בסלון וראה אותה חולפת על פניו.
"אה, היי סבא," היא חזרה על עקבותיה כדי לגשת אליו. "אני יוצאת לרגע…אני אחזור אחר כך." היא הוסיפה.
"לאיפה את הולכת?" סבתא שלה הופיעה בפתח הסלון כשבידה כוס תה; המשרתת לא עבדה היום אז היא היתה צריכה להגיש לעצמה את התה.
"לקארה," סאם שיקרה. "אני לא אתעכב. אני אחזור בזריזות." היא הוסיפה, אמרה להם שלום ומיהרה לצאת מהבית.
היא נכנסה אל הרכב של אימה, התניעה אותו ויצאה מהחנייה. היא לא נהגה הרבה, בעיקר מכיוון שהיא הלכה ללמוד בפנימייה בדיוק כשזה היה הזמן שלה להתחיל לנהוג, אך היא אהבה לנהוג. היה בזה משהו מרגיע.
היא עצרה ליד חנות הפרחים אך הוא סגור. סאם תיארה לעצמה; זה היה יום חג המולד, כמעט אף אחד לא עובד היום.
היא נסעה באיטיות ברחבי העיר כדי לאתר ערוגות פרחים ליד הכביש ולאחר כמה רגעים היא ראתה ערוגת פרחים בפארק העירוני. היא עצרה את המכונית ליד הפארק, יצאה מהאוטו וניגשה אל ערוגת הפרחים; הם היו פרחים די גדולים בצבע סגלגל. היא עקרה חופן של פרחים ואז חזרה למכונית ונסעה משם.
לאחר עשר דקות נסיעה, היא הגיעה לבית הקברות. היא עצרה את המכונית ויצאה ממנו כשהיא אוחזת בפרחים שעקרה.
היא ידעה איפה ממוקם קברו של אנדרו; היא באה לפה ביום הלוויתו אך בסוף לא הצליחה לצאת מהמכונית כדי ללכת להלוויה עצמה ונשארה במכונית וחיכתה לאימה ולקלינט עד שחזרו משם.
היא ניגשה באיטיות לקברו, כול צעד שלה נעשה בזהירות ובחשש מה; הסביבה היתה שקטה ודוממת, אף אחד לא היה בקרבה, היה קר מדי כדי להיות בחוץ ומכיוון שזה חג מולד ואף אחד לא רצה להיכנס לעצב מיותר, כולם שמרו מרחק מבית הקברות.
כשהיא הגיעה לקברו, היא קפאה למראה שמו על הקבר: אנדרו פייטר 1988-2004, חבר טוב ובן אהוב, נלקח בטרם עת.
סאם כרעה ליד הקבר ושמה את הפרחים שהיו בידה על הקבר.
"אני מצטערת, אנדי," סאם אמרה בשקט, דמעות חמות שוב זולגות על פניה. "אני מצטערת שלא הצלחתי לבוא לבקר אותך קודם. גם לי לא היה אומץ לעשות זאת קודם לכן."
סאם השפילה את פניה ומחתה אותם אבל היא התחילה לבכות שוב ללא שליטה.
"אני מצטערת על הכול, אנדי." היא אמרה מבעד לדמעות. "אתה לא יודע כמה פעמים שחזרתי לעצמי את הלילה ההוא, אתה לא יודע כמה האשמתי את עצמי בלילה ההוא." היא בכתה.
"אני יודעת שאתה לא אוהב לראות אותי בוכה," היא הוסיפה. "אבל אני יודעת מעבר לכול שאתה לא רוצה לראות אותי שבורה בצורה הזאת; לראות את עצמי מאשימה את עצמי על מותך ומתענה על זה, אז אני אפסיק. אני אפסיק.
אתה מת, אנדי, ולמרות כול רצונותיי, אתה עדיין מת ואני לא יכולה לשנות זאת. זה שאני מאשימה את עצמי, לא תחזיר אותך, לא עומד לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. זה לא עוזר לי או לך…"
"אתה יודע שאני אוהבת אותך,אנדי." היא אמרה לבסוף כשהיא מוחה את דמעותיה ונרגעת. "אתה יודע שאני אף פעם לא אשכח אותך…".
סאם עזבה את קברו של אנדרו, נכנסה למכונית ונסעה משם.
אי אפשר היה להסביר את זה, אבל סאם הרגישה רגועה יותר כשהיא נהגה משם, זה היה כאילו היא שלמה עם עצמה פתאום…
האם לזה התכוונה גברת ברוק כשאמרה לה שהיא צריכה סגירת מעגל?
סאם הניחה שכן ולפתע התעודדה; האם זה אומר שהיא סוף סוף תתחיל להניח לעניין של אנדרו?
סאם קיוותה שכן.
היא נסעה ברחובות שהתחילו להתעורר לחיים, ועצרה מול רמזור שהראה אדום; היא היתה בדיוק מול בית קפה פתוח שהיה לה חלון גדול מזכוכית ששיקפה את האנשים בתוכה. לא היו שם הרבה אנשים אבל לפתע סאם זיהתה אחד מהם ונאנקה בהפתעה.
הוא ישב בדיוק ליד החלון ונישק אישה עם שיער בלונדיני ארוך ומבריק; הם נראו מאוד שקועים בנשיקתם ולא שמו לב לסאם שבהתה בהם ללא מילים.
לאחר שסאם התעשתה וראתה שהרמזור התחלף לירוק, היא מיהרה להסתלק משם לפני שקלינט יבחין בה.
קלינט בוגד באמא שלה? ממתי הוא בוגד בה?
המנוול העלוב הזה…חשבה לעצמה סאם במרירות.
האם היא אמורה לספר לאמא שלה על זה?
היא חייבת. היא לא יכולה להסתיר דבר כזה ממנה ולתת לה לחשוב שחיי הנישואין שלה מושלמים.
הן דיברו בצורה כנה אתמול, ונראה היה שהן הסתדרו, אולי לאור השיחה הזאת, סאם תוכל לתפוס אומץ לספר לה על קלינט בלי שהן יריבו.
היא הגיעה הביתה וראתה את הסבים שלה ואימה יושבים בסלון וניגשה אליהם.
"סוף סוף הגעת!" אמרה סבתא שלה. "היינו מתחילים לאכול בלעדייך אם היית מאחרת עוד יותר…"
"מצטערת על האיחור." סאם התנצלה ובחנה את אימה בלי להבין.
כולם קמו כדי לגשת לחדר האוכל כדי לאכול ארוחת ערב.
"איפה קלינט, אמא?" סאם שאלה אותה.
"הוא התקשר ואמר שהוא יאחר אז שנאכל בלעדיו." היא ענתה.
האידיוט.
כולם התיישבו לאכול; הם אכלו שאריות מהיום הקודם שאמא של סאם חיממה בתנור והגישה.
"איפה היית, סאמי?" סבא שלה שאל. "לא ראינו אותך כמעט כול היום."
"הלכתי לפארק," סאם שיקרה. "הייתי צריכה להתאוורר." הוסיפה.
"חשבתי שאמרת שאת הולכת לקארה," העירה סבתא שלה.
"אה נכון," סאם הסמיקה. "הלכנו לפארק אחרי זה. בגלל זה גם יצאתי באוטו." היא הוסיפה ולמזלה זה התאים לשקר שלה.
"אה," סבתא שלה מלמלה. לא נראה שהיא מתעניינת במיוחד כדי לחשוד שסאם משקרת.
"אז איפה קלינט בדיוק?" שאלה סאם את אמא שלה.
"ממתי את כול כך מתעניינת בקלינט?" היא שאלה בחשדנות ובחנה אותה.
"אני לא," סאם פלטה בקרירות.
"הוא אמר שהוא צריך להיפגש עם מישהו בקשר לעסקה שהוא סוגר," ענתה אמא שלה לשאלתה. "לא הבנתי למה הם נפגשים דווקא ביום חג המולד." היא הוסיפה במלמול.
"תגידי תודה שהוא לפחות התחיל לנסות להביא קצת כסף לבית הזה," אמרה סבתא שלה בעוקצנות. "הוא חי מהכסף שלך עד עכשיו."
"אמא!" אמא שלה קראה בכעס. "אל תתחילי להעביר ביקורות על בעלי בבית שלי."
"אני רק אומרת-"
"יקירתי, זה מספיק." סבא של סאם קטע את סבתה בשלווה והיא השתתקה בזעף.
לא משנה כמה ביקורתית וישירה היתה סבתה של סאם, היא תמיד עצרה בעדה כשסבא של סאם התערב בעניין.
שאר ארוחת הערב עברה בדממה די מביכה ולא נוחה. סאם שמחה לעזוב את השולחן לאחר זה.
הסבים שלה החליטו לחזור לחדרם ואמא שלה התיישבה בסלון וקראה ספר.
זאת היתה ההזדמנות של סאם כדי לדבר איתה, במיוחד כשקלינט לא נמצא.
היא הביטה באימה שישבה עם משקפיה הממוסגרים והיתה מרוכזת בספר שלה וסאם השתפנה.
היא לא יכלה לספר לה עכשיו- לא אחרי שהיא רבה עם סבתא על קלינט. היא צריכה לתת לה עוד כמה ימים עד שהסבים שלה יעזבו והיא תירגע יותר.

הימים עברו, והחופשה של סאם בבית התחילה להגיע לסיומה כשהיא עדיין לא הצליחה לדבר עם אימה על קלינט. הסילבסטר עבר ללא אירועים מרגשים; סאם העדיפה להישאר בבית ולא לצאת למסיבה שאליה הוזמנה על ידי קארה.
סבא וסבתא שלה עזבו את הבית כמה ימים לפני שסאם היתה אמורה לחזור לפנימייה, והיו לה מספיק הזדמנויות לדבר איתה ביחידות אך היא לא הצליחה לאזור אומץ לעשות זאת.
היא התחילה לבחון את קלינט, לבדוק מתי הוא יוצא ובאיזה תירוצים הוא יוצא וחוזר לבית אך היא לא העזה להתחצף אליו ולהרגיז את אימה; היא רצתה להישאר על צידה הטובה של אימה כדי שהיא תוכל לשוחח איתה בנינוחות.
יום לפני שהיא היתה אמורה לחזור לפנימייה, היא החליטה שהגיע הזמן לדבר איתה.
אמא שלה ישבה בחדרה וקראה בעיתון כשסאם נקשה על הדלת הפתוחה שלה; היא הסבה את מבטה אליה.
"אה, היי, סאם," היא אמרה בהפתעה. סאם לא הרבתה לבוא לחדרה.
"אני יכולה לדבר איתך?" סאם שאלה ונכנסה אל החדר בזהירות. קלינט לא היה בבית.
"כמובן," היא נשמעה עוד יותר מופתעת אך היא הניחה את העיתון בצד והזדקפה על המיטה; סאם התיישבה לידה.
"זה בקשר לקלינט," סאם אמרה והסיטה את מבטה במבוכה.
"קלינט? מה יש?"
סאם היתה צריכה לשאוף אויר כדי לאזור אומץ לומר את הדברים הבאים.
"לפני שבוע ביום חג המולד, זוכרת שיצאתי מהבית ואת וסבא וסבתא חיכיתם לי לארוחת הערב?" סאם אמרה לה. "אז ביום ההוא ראיתי קלינט בבית קפה…עם אישה אחרת."
סאם הרגישה את מבטה של אימה צורב אותה.
"והם התנשקו." סאם הרימה את מבטה בהיסוס והישירה מבט אל אימה.
אמא שלה הביטה בה לרגע וסאם לא הצליחה לפענח את הבעת פניה, אך אז היא הסיטה את מבטה באנחה מתוסכלת וקמה מהמיטה.
"אני לא מסוגלת לזה יותר," היא אמרה בתסכול כשגבה מופנה אל סאם. סאם קמה מהמיטה בעקבותה.
"אני מצטערת, אמא. לא ידעתי איך לספר לך-"
"אל תמשיכי לשקר!" אמא שלה קראה לפתע והסתובבה אליה בחדות כדי להביט בה בכעס. "אני לא יודעת מה לעשות איתך יותר!"
"אני לא משקרת, אמא…" סאם נפגעה.
"חשבתי שהזמן בפנימייה, והעובדה שהלכת לדבר עם היועצת במשך כמה חודשים תעזור לך, אפילו המנהלת הבטיחה לי שמצבך השתפר, אך לא ברור למה הן התכוונו," אמא שלה ירקה בכעס. "את ממשיכה לשקר, להתחצף ולהתנהג כמו פרחחית!"
"אמא, אני אומרת לך את האמת-"
"תפסיקי!" צעקה אמא שלה בזעם, היא נראתה מוטרפת. "פשוט תפסיקי!"
סאם היתה המומה ונרתעה מהתנהגותה של אימה; זה היה כאילו אמא שלה מסרבת להודות שעולמה המושלם יכול להתרסק.
"את חושבת שלא הבנתי שהתחמקת מהבית באותו יום שאסרתי עלייך ללכת למסיבה הזאת?" היא צעקה על סאם. "את בדיוק אותה ילדה פרחחית שחושבת שהיא יותר טובה מכולן ומתנשאת מעליי כשהיא מפרה כול דבר שאני אוסרת עליה, "
סאם עשתה צעד לאחור כשהיא המשיכה לצעוק עליה ללא שליטה
"חשבתי שלאחר מותו של אנדרו, אולי תביני סוף סוף את השלכות מעשייך! שזה ייכנס לראש שלך שאת לא יכולה לחיות לפי הכללים של עצמך, שיש כללי איסור מסוימים, אבל כנראה את לא רוצה להבין זאת. "
"גבירתי-" לפתע המשרתת הופיעה בדלת החדר כשהיא נראית מודאגת. סאם הניחה ששמעה את הצעקות של אימה. "הכול בסדר?"
"תשתקי!" אמא של סאם ירתה לעברה ופנתה חזרה אל סאם. "אני לא מסוגלת לזה יותר. אני לא מסוגלת לעבור שוב את כול מה שאת גרמת לי לעבור. ובכול זה את יודעת מי הצליח לשפר את ההרגשה שלי, בזמן שאת גרמת לי לעבור גיהנום?"
"קלינט," היא המשיכה בכעס. "הוא עזר לי כפי שמעולם את לא יכולת, ואת באה לפה ומטיחה בו האשמות כאלו? מאיפה יש לך זכות?"
"רק רציתי שתדעי את האמת, אמא," סאם שברה את שתיקה; היא התאפקה לא לצעוק עליה חזרה. "אם את רוצה להתעלם מזה- זאת הבעיה שלך-"
"אמרתי לך לשתוק!" היא הטיחה בה ולפתע סטרה לה. המשרתת נראתה המומה ומודאגת, "הכול פה יותר טוב כשאת רחוקה מהבית. אני מרגישה כאילו מעמסה יורדת לי מהלב כשאת לא פה!"
סאם הביטה, המומה, באמה שפניה היו מעוותים מזעם. הלחי שלה צרבה מהסטירה.
היא הסתובבה, חלפה על פני המשרתת שהביטה גם היא בהלם באמה של סאם וחזרה לחדרה.