שאול

רחובות שינקין היו הומי אדם ביום שישי. שאול שנא ללכת ברחוב הזה, אבל לאישה הזאת שהולכת לידו יש אחלה ציצים. יחי רחוב שינקין. אז הם ראו את עברי לידר, ושתו פרי שייק, ונכנסו לחנויות נעליים עם מוזיקה גרועה, ומדדו בגדים שלא יוכלו לממן, וגם לא היו ממנים לו היו יכולים. כדאי מאוד שהציצים האלה יעמדו היום בערב רטן שאול בליבו. זה דבר אחד ללכת לשנקין עם מישהי במטרת עשיה. זה דבר אחר לגמרי ללכת לשנקין עם מישהי במטרת עשיה עם מסוגלות מוחית של תפוז.
"אלה עשויות מעור תנין. אני דווקא מה זה הומניסטית, אבל תנינים זה שונה. אני עושה להם טובה."
"את נועלת אותו על הרגל… תסלחי לו אם הוא לא יהיה אסיר תודה." הוא אמר לה בשקט. היא פלטה צחוק רם שבעצימת עיניים היה גורם לך לשכב על האדמה ולשים ידיים על הראש.
"איזה מצחיק אתה! תנינים זה לא חיות מעכשיו! זה דינוזאורים!"
"אממ… כן, הם היו דינוזאורים… והנקודה שלך היא?"
"הדינוזאורים נכחדו מזמן, טמבל!" יש לי עסק עם גאון הוא התמרמר. "התנין איכשהו לא נכחד, והעולם משתנה אתה יודע, אף אחד לא מחכה לתנין שגם יכחד… אז העולם המשיך והתנין נשאר בשלו. עכשיו הוא כבר לא מתאים לעולם."
"הייתי רציני בקשר לנקודה ההיא…" הוא צמצם את עיניו כלפיה בציניות.
"אני עוזרת לתנין להיכחד." היא צמצמה רמה עולמית חדשה של טמטום למשפט מנצח אחד. שאול פלט גיחוך מופתע.
"לא ידעתי שיש לך חוש הומור, שרית, אבל הפעם הפתעת אותי. חשבת פעם להופיע מול קהל?"

המבט שלה לאחר המשפט חשף מציאות שונה. שרית היתה רצינית. טוב. יש גבול לכל תעלול אמר המשורר הזקן המוזר. המשפט אני חייב לעוף מפה הבהב לו מעל ראשה של שרית כאילו היה מחסל מ"שליחות קטלנית". הוא המשיך ללכת איתה כמה מטרים, החליק את ידו לכיס מכנסיו בלי שתשים לב, וגרם לפלאפון שלו לצלצל. מיד לאחר מכן הוא הוציא את המכשיר, הצמיד אותו לאוזנו והחל להתרחק משרית. שרית הביטה בו ללא פליאה. אולי זאת היתה שיחה חשובה, מי יודע? שאול התרחק ממנה והמשיך להצמיד את המכשיר לאוזנו. היא הביטה בו מתרחק, ומתרחק, ושם הפליאה החלה להופיע על פניה של שרית. היא עמדה שם, המומה.

הוא המשיך ללכת, בלי להסתכל אחורה. אלוהים ישמור הציצים האלה לא שווים ירידה במנת משכל. לאחר 300 מטרים הוא הביט לאחור, אך לא עצר. אין שרית באופק. הוא הוריד את המכשיר מאוזנו ונישק אותו על כך שלא צלצל לתוך אוזנו מול שרית או מאות האנשים שסובבים אותו. הוא עצר, התאפס, והחל ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. אוננות מענישה רבה מחכה לו על מעשה שכזה. גם בילה חצי יום בהרקבת המוח וגם חזר הביתה בלי ציצים. יהיה בסדר הוא אמר לעצמו, איפה שנכשל האדם יחפה האינטרנט.
"אתה!" הוא קפא במקומו לשמע הצעקה. הוא הסתובב וראה אישה זקנה עומדת במקומה ומצביעה עליו.
"אני?" הוא שאל בפליאה. נראה שהאישה ממש כעסה עליו לפי מבטה. אך מיד לאחר מכן האישה זעפה.
"לא אתה." היא אמרה, הסתובבה, והלכה. שאול הביט בגבה מתרחק, לא ביתר עניין מיוחד. אחרי שתפסה מרחק בטוח הוא הסתובב באדישות והמשיך ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. מרכז תל אביב הוא לא המקום להתרגש בו מאנשים מוזרים. ובכלל, זקנים מוזרים אפשר למצוא בכל מקום.