new child פרק ראשון

הבטתי בפוסטר הענק על אחד מהמגדלים שבני האדם בנו לעצמם למגורים, סרט, ועוד אחד על ערפדים. עוד אחד שמזלזל ביצורים ששייכים לצללים. גלגלתי עיניים ולקחתי לגימה מהקפה שלי. שלא נדבר שאין קשר בינינו לביניהם, זה נכון שכמה מבני מיני נהנים מדם אנושי, וזה לא שאני סולדת מהטעם שלו. שקלתי את זה בראשי מתקדמת ברחוב, לא, אולי אפילו אני יכולה להגדיר דם כטעים. נזכרתי בטעם של זה על הלשון שלי, את תחושת החמימות שהוא גורם בגוף, כן אני בהחלט אוהבת דם. אבל יותר מידי מסובך להשיג דם, להרוג מישהו, להחביא גופה, יותר מידי צרות בשביל מעט מידי סיפוק. בהחלט לא שווה את זה.
קפה, קפה מצד שני בהחלט שווה את הסיפוק, לא קשה להשיג אותו והוא טעים. כמובן שרוב בני מיני אינם מסכימים איתי, רובם היו מקיאים אם הם יכלו כל פעם שהם ראו אותי אוכלת אוכל אנושי. כזה בזבוז, אם הם היו יודעים מה הם מפסידים כשהם מוותרים על קפה, מצד שני אני לא בטוחה שאכפת להם.
הבטתי בפתית שלג מושלם שריחף מולי עד שנחת בעדינות על המדרכה, כל בני האדם שעברו סביבי במהירות, ממהרים לעבודה, או למקומות סגורים, שיחממו אותם ויגנו עליהם מהקור של השלג, אבל איזה בזבוז זה, פשוט לעבור על היופי הזה ולהתעלם ממנו. מידי פעם מישהו מהם הביט בי, הייתי לבושה בלא יותר משמלת מעיל וגרביונים, לא שנזקקתי לזה אבל אני בהחלט שונאת שכל אחד מהיצורים הפזיזים האלה מביט בי בתדהמה או אולי אפילו מצלם תמונה כשאני בבגדי קיץ באמצע מה שהם מגדירים כחורף.
לא שאמור לרדת היום שלג, לא, רק גשם. הסיבה היחידה שיורד שלג היא בגללי, אני אולי לא נותנת לקור ששוכן בתוכי לצאת החוצה, אבל אני לא כולאת אותו כמו שהייתי עושה אם הייתי נמצאת במקום סגור. שלג עוד לא הרג אף אחד, לפחות לא כל עוד אני משגיחה שהוא לא יהרוג.
ואז הבנתי ששוב נדדתי לארץ המחשבות שלי, משהו שאני שמה לב שקורה יותר ויותר ככל שאני מתבגרת. כמובן רוב מבני מיני לא מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים, ככל שהשנים עוברות הם כבר לא מסוגלים להכיל עוד מידע, חלקים נמחקים מהזיכרון שלהם. עד שהם נהיים ללא יותר מחיות שצריך להמית, כמו כלבים מוכי כלבת. אבל אני אוהבת כלבים, להמית כלבים מוכי כלבת? חשבתי האם אני מוכנה להמשיך להשתמש בביטוי הזה, הרי אני אוהבת כלבים, ואז הבנתי ששוב נדדתי לארץ המחשבות.
נאנחתי והתחלתי להתקדם, שותה עוד קצת מהקפה הקפוא שלי. כן, בני מיני לא מחזיקים מעמד יותר משלוש מאות שנה במקרה הטוב, יותר מידי שנים ללא שינה, שמארגנת את המידע והאירועים של היום, ולאט לאט פיסות מידע פשוט… נעלמות. אני אישית מקדישה ארבע שעות או יותר כל יום למדיטציה, זה לא אפקטיבי כמו השינה של האנושיים, אבל זה יותר טוב מכלום. והנה אני מחזיקה מעמד כבר שש מאות שנה, לא שאני יודעת בת כמה אני.
שש מאות שנה, אולי קצת יותר, זה כל מה שאני זוכרת מאותו יום שהתעוררתי בו, לפני זה כל עולמי היה חושך, אור ודפיקות לב.
הנחתי יד על החזה שלי, שקט, הכל דומם, בהתחלה לא שמתי לב לזה, בימים הראשונים של ההתעוררות שלי היה יותר מידי מידע שלא קלטתי שאני לא שומעת את דפיקות הלב שלי, שהיו כל עולמי במשך יותר זמן משידעתי לספור או יכולתי לזכור. לא, תתרכזי, יש לך סידורים. אני חייבת להפסיק לנדוד לארץ המחשבות.
ועכשיו אני צריכה כל טיפת ריכוז שיש לי, התעסקות עם ציידים זה לא משהו שצריך לעשות עם ראש מלא במחשבות אחרות. בדרך כלל אני בכלל לא מתעסקת עם ציידים, משאירה את זה לילדים, ואולי לחלק מבני הנוער. למבוגרים כמוני אין מקום במלחמה הזו, כשרובנו נהפוך עוד מעט ללא יותר מחיות שצריך להרוג. אבל שני הציידים שאני הולכת לדאוג למותם הרגו יותר מידי ילדים מכדי שאנחנו, המבוגרים, נוכל לסלוח להם על זה. כמובן שאף אחד לא רצה להילחם בהם, אנחנו זקנים מידי בשביל להילחם. אז אני התנדבתי, בתור המבוגרת ביותר גם ככה הזמן שלי עומד להיגמר. פתחתי את כפתורי המעיל, ונתתי לו להחליק מכתפי. חושפת לא יותר מחזיית ספורט ומכנסים קצרים מעל הגרביונים, הדבר שהכי בלט היא אבן לבנה, בוהקת, גדולה שהייתה על שרשרת שענדתי. אבן החיים שלי, לא צריך יותר מזה בשביל למשוך ציידים, הזמנה גלויה. הנה אני, הנה אבן החיים שלי, בואו.
בואו ותנסו להרוג אותי.