שני זרים, שני סיפורים (עבודה בספרות)

סלווטורה נכנס אל תוך החדר בחליפה מחזיק סיגר. החדר היה מואר עם חלונות פתוחים ובתוך החדר עמדו וישבו כמה אנשים, סלווטורה סקר את החדר והבחין באדם עם מראה זר ישוב בפינה וקורא ספר. סלווטורה הסתקרן וניגש אל האדם ושאל "האם אתה מאיטליה?"
הזר חייך וענה "לא. אבל שמעתי איטליה מקום מופלא." סלווטורה חייך בתגובה והושיט את ידו ללחיצה "סלווטורה. ואתה…?"
הזר הושיט באיחור מה את היד ולחץ לסלווטורה "סבק. נעים מאוד. אתה במאי?"
"כן." סלווטורה משך בכתפיו כמו הודה באשמה "אני מנחש שאתה תסריטאי." ענה לסבק.
"נתפסתי על חם." צחק סבק ומזמין את סלווטורה להתיישב לידו.
"מה אתה חושב על הכנס?" שאל סלווטורה בשיחת החולין.
"שמעתי דברים קצת ראוותנים למדי ממה שאני רואה." סורק סבק את רחבי החדר.
"כן, מהללים אותנו לשווא." צחק סלווטורה כיבה את הסיגר והניח אותו במאפרה.
סבק שאל "איך הגעת לתחום הקולנוע?"
"סיפור ארוך. אבל אני חושב שיש לנו קצת זמן נכון?" סלווטורה גיחך והתחיל לספר:
"בילדותי היה לי בכפר קולנוע ישן. הייתי אז השוליה של הכומר, כל יום הוא היה מסיים את התפילה והולך לראות את הסרטים לפני כולם, ואם ראה משהו לא נאות, הכי לא נאות בעיניו הייתה נשיקה, היה מצלצל בפעמון שברשותו ואלפרדו, המפעיל של הסרט, היה גוזר את הרצועה של התמונות. לא היו מרשים לי להסתכל על הסרטים עם הכומר אז הייתי מתגנב אל החדר של אלפרדו ומסתכל איך אלפרדו עובד. באותה תקופה אלפרדו החשיב אותי כבעיה קטנה ומציקה. אבל," סלווטורה חייך למחצה "אחרי תחנונים רבים הוא הסכים ללמד אותי איך להפעיל מכונת צילום, תוך זמן קצר ידעתי מה לעשות ואיך. יום אחד, סגרו את הקולנוע מוקדם יחסית. מעט כל הכפר צפה באותו יום, אני ואלפרדו החלטנו שצריך לעזור 'למסכנים'" נאנח סלווטורה, שקוע בזיכרונות "הזזנו את המכונה דרך החלון והקרנו את הסרט על אחד בתים בכיכר המרכזית בו עמד הקולנוע. ישנו רגע בסרט בו צריכים לעשות פעולה מסובכת כדי שהוא לא יישרף, אבל אלפרדו שכח לעשות זאת ואני ירדתי להיות עם שאר חבריי. האש פרצה וכולם התפזרו בבהלה, אבל אני רצתי אל אלפרדו להציל אותו. בקושי יצאתי משם בחיים ואלפרדו נשאר עיוור לכל חייו. הקולנוע נשרף לגמרי אבל העשיר בכפר הועיל בטובו לשפץ ולבנות מחדש את הקולנוע. אך הפעם לא היה צנזורה. כולם היו שמחים מאוד וזאת הייתה התקופה בחיי. באותה תקופה פגשתי אלנה, אהבתי הראשונה. היא הייתה יפיפייה והייתה נחמדה אלי, הבעיה היחידה שהיה עוד ילד שנלחם על אהבתה. אני לא מאוד זוכר איך קוראים לו, אלפרדו גילה את הכישרון שבי לצילום ולבימוי ושלח אותי לרומא ללמוד באיום שאם אחזור הוא לא ידבר איתי יותר בחיים. נסעתי ומעולם לא ראיתי אותם שוב, שלחתי כספים הביתה אבל זה היה התקשורת היחידה שהסכמתי לקיים, הייתה לי אחות קטנה ואבי מת במלחמה ולאימי היה קשה להשתקם, שלחתי לה כספים עד שכמה שנים לפני אמי התקשרה והודיעה לי שאלפרדו מת. הגעתי להלוויה מצאתי את הקולנוע הרוס, את אלנה נשואה ואת אימי חלשה ומתגעגעת. זה הסיפור שלי. דיי עצוב." סלווטורה סיים בחיוך מריר את הסיפור. הוא הסתכל על סבק שהקשיב בתשומת לב רבה "ומה הסיפור שלך? מה התסריט הראשון שלך?"
סבק חייך "בהיותי קטן כמוך היה גם אצלי בארץ להיט גדול הקולנוע, אך אני בא ממשפחה ענייה ולא היה לנו כסף לקנות כרטיס. כבר אז רציתי להיות תסריטאי מצליח. הייתה לי חבורה, 5 ילדים שרצו נואשות לראות פעם אחת את הלהיט הזה שנקרא סרט. בחבורה שלנו הוחלט כי 4 ילדים יביאו כל שלישי 10 פרוטות וכל שיש 10 פרוטות, והילד החמישי ילך לסרט וכשיחזור יספר להם מה היה בסרט. למזלי, הייתי מנהיג החבורה ומספר סיפורים נהדר. הייתי הולך פעמיים בשבוע לסרט וחוזר לחצר שלנו ומספר להם את מאורעות הסרט שראיתי. אבל, יום אחד אבי חלה. הוא נכה מלחמה וקטוע רגל. היה לו דוכן שבו מכר סיגריות. באותה תקופה לא היה כמעט אוכל בבית ולמרות שאני ואימי עבדנו קשה עדיין לא הספיק לתרופות. נאלצתי לקחת את כספם של חברי כדי להציל את אבי מסף מוות. באיזה מקום הם הבינו ועדיין המשיכו לתת לי כסף. לא הבנתי עד אז עד כמה אני זקוק להם כחברים. לאחר שאבי החלים לא הלכתי לסרט ולא לקחתי כף, הקראתי להם את התסריט שכתבתי כאשר ישבתי ליד אבי הגוסס. הסיפור היה עליהם והם הבינו זאת ותמכו בי וחיזקו אותי. דרכינו נפרדו אך תמיד אזכור אותם לטובה." סבק הרכין את ראשו. סלווטורה תפח על כתפו והלך, השאיר את סבק עם זיכרונותיו והתכנס בשלו.