נסיכה במלחמה

אם האזעקה אינה נרדמה בשמירה, יש לי ולחברי בשם יהודה ארבעים שניות לפחות.

סגרתי משרדנו ואנו עוברים למבנה ראשי.

לפני כמה שנים עבדו שם עשרות אנשים. אך לאחר כל השינויים המבניים נשארו שלושה בלבד: מנהל הפרויקט, חשבת הכמויות והמזכירה.

פתחתי במפתח שלי את הדלת הזכוכית בכניסה למבנה הראשי , נכנסנו ללובי וירדנו במדרגות למרתף.

כולם כבר שם. המזכירה עם בתה הקטנה: בגלל ההתקפות הבלתי פוסקות בתי ספר וגני ילדים סגורים.

ילדה בלונדינית בת שבע יושבת על כיסה ליד אמה. רואים שהילדה נמצאת בלחץ ובפחד. היום היא פוחדת יותר מתמיד – אתמול אזעקה אחרונה הייתה בחצות, והראשונה התחילה בשלוש בלילה.

בביתה המזכירה אין ממ"ד ואין אפילו שום מקום שאין בו חלון – כל פעם שישנה אזעקה צריך לרוץ למקלט בחצר…

איזה אזעקה כרגע? או שמנית, או תשית…

הספקתי לשאול את הילדה:
-מה חדש בממלכה? – כולנו קוראים אותה "נסיכה".

אבל בו זמנית נשמעו כמה פיצוצים – שנים מהם רחוקים, אחד קרוב מעוד – מתקרת המרתף נופלות חתיכות קטנות של טיח.

-אז מה נשמע? – המשכתי לשאול את הילדה.

היא רוצה לענות: "טוב מאוד! ", כמו תמיד, אבל לא הצליחה.

אמרתי לה מילים נעימות "תורניות" לילדים, היא ענתה ב חיוך חלש…

עוברה דקה מפיצוץ אחרון. אנשים קמים ממקומותיהם.

-ממתינים עוד דקה, – אמרתי להם.

באותו רגע עוד פעם נשמעה אזעקה. בו זמנית עם רעשים נוראים טילי "כיפת ברזל".

נשמעו פיצוצים חזקים וקרובים בקרקע ובשמים.

ברד רסיסים על גבי קירות, צלילי שבירת שמשות…

נסיכה בבכי נצמדת לאמה.

אני מתקשר לאשתי.

-זה לא באזורינו, – אומרת היא, – זה נשמע מאזורך. אצלך הכול בסדר?

בבית הספר שבו היא עובדת אין לימודים, אבל מוראים שם. אני יודע, שהיא לא הולכת לממ"ד – כי הוא רחוק מידי. פגיעות ישירות של טילים פלסטיניים די נדירים, אך רסיסים מתפזרים כמאת בכל שטח העיר – מהירותם גדולה בהרבה של מהירותם כדורים של כלי ירי…

חברים שלי מתקשרים גם ליקרים.

בקירות המרתף ישנם חלונות, אשר פונים תוך בורות. כשה התקפות בטילים רק התחילו, פתחתי את החלונות לצורך למנוע שבירות שמשות מהדף.

נשמעים מספר פיצוצים בקרוב למבנה.

דרך הבור וחלונות פתוחים נכנסים רסיסי טילים – סתם חתיכות פלדה ללא צורה וכדורים קטנים.

אספתי כמה כדורים ועברתי אותם מיד ליד שיתקררו מהר יותר.

התקרבתי לילדה והגשתי לה כדורים, שעדיין חמים, אך ניתן כבר להחזיק אותם ביד.

-קחי, – אמרתי לילדה, – עם יהיה ב כיסך כדור כזה, לא תפחדי אף פעם!

"נסיכה" מפסיקה לבכות ומסתכלת אל אמה – האם זה נכון?

-כן, זה נכון, – ענתה מזכירה.

עוברות כשלוש דקות של שקט.

אנו מתחילים לעלות מהמרתף.

"נסיכה" מחזיקה בידיים קטנות שלה את הכדורים:
-מעכשיו אני בחיים לא אפחד!