לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק שני♥

אני רק תוקעת בו מבט מוזר, אחרי כמה שניות שאני מביטה ברצפה, מוכת הלם מהעובדה שלא שמתי לב שהברזתי בכלל.
"למה אתה מדבר אלי?" אני שואלת. אין לי כוח לגינוני נימוסים מפגרים, עבר עליי יום גרוע מאוד ובאמת שאני לא רוצה לדבר איתו. במקרה הטוב אני רוצה רק להסתכל עליו. כי בואו נודה באמת- עיניים ירוקות בהירות והמון שיער בהיר היו ההפך הגמור ממני וזה עניין אותי. לי יש שיער בגווני אדום וכתום, כמו אש, מבט כעוס ורושף ועיניים חומות בוערות. השיער שלי היה ארוך מאוד עד קצת מעל הברכיים, שתמיד היה קלוע בצמה סינית הדוקה כדי לתת אשליה שהוא קצר יותר. החלום שלי הוא שהשיער שלי יהיה קצוץ, כלומר לא קירחת, אבל עם יכולת להרגיש את הרוח בעורף שלי.
"אני נוהג לדבר עם כולם כשאני מבריז." הוא עונה. "זה נותן יותר נפח להרפתקה."
"הרפתקה?"
"אני מבריז לא כדי לא ללמוד או כדי לברוח מהבעיות שלי, אלא כדי להשיג סיפורים מעניינים." אני מתחילה להיות מבועתת ותוקעת בו מבט רושף.
"אני נראית לך כמו סיפור מעניין?" אני שואלת בזעם.
"בטח. האופי שלך מעניין, ואת יפהפייה."
אני לא עוצרת כדי להסמיק. "כמה משפטים כבר החלפתי איתך? איך אתה כבר יודע שהאופי שלי מעניין?"
"מספיק." הוא מחייך אלי, אבל רק לשניה, כי החיוך שלו נעלם באותה המהירות שבה הופיע. הוא לא היה מבועת. רק מופתע קצת.
"את מדממת." הוא אמר. תודה לך, גאון, זה מסביר את העובדה שאני מרגישה בצד האחורי של הראש שלי את פעימות הלב החזקות שלי. הוא מתקרב אליי ולוקח את הראש שלי בידיים שלו. אם אני אגיד שזה לא היה נעים, אני אשקר. אבל לא נהניתי מזה, כי אני נוטה לשמור מרחק.
ובכל זאת, לא הדפתי אותו.
"זה די נוראי. ממה זה קרה?" הוא שואל. אני מצמצמת את העיניים.
"זה לא עניינך."
"סטשיה?"
רגע, מה? הוא מכיר את סטשיה? כנראה הוא קלט את התימהון שלי, כי הוא ענה: "כן, אני לא מבית הספר שלך. אם הייתי כבר הייתי מכיר אותך. אני מכיר אותה ממקום אחר." השפלתי את מבטי והייתה שתיקה לכמה שניות.
כשהרמתי אותו, ראיתי שרועי נועץ בי מבט.
"איך קוראים לך?" הוא שאל בשקט.
"שרי." אמרתי ושוב הורדתי את המבט שלי. למה אני לא קולטת מה הוא מנסה לעשות לי?
"טוב, שרי," הוא אמר, וסוף סוף עזב את הראש שלי. "צריך לטפל בפתח הזה בראש שלך."
"אני לא הולכת לבית חולים." קבעתי בפסקנות.
"לא התכוונתי לבית חולים." הוא אמר והושיט לי את היד שלו.
***************************************************************************************************
הוא מאבחן את הפצע שלי בשתיקה בתוך המחבוא שלו. הוא נמצא בתוך אחד השיחים – מתברר שיש שם המון מקום. אף אחד בחיים לא היה מנחש שיש כאן מחבוא, או נער ונערה שנמצאים יחד למרות שהם לא רוצים זה בחברתו של זה.
"הראש שלך נפתח. את צריכה או פרפרים או תפרים." הוא אומר.
"מאיפה לך על רפואה?" אני שואלת.
"יש לי הרבה זמן פנוי." ואז אני רואה שמשהו מביך אותו.
"נו, תגיד את זה." אני לוחצת.
"אני רוצה לתפור לך את זה."
"בשביל מה?"
"בשביל לבלות איתך יותר זמן."