לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק ראשון♥

הם מתנשקים, הילדה הכהה עם העיניים השחורות, הילד חום- השיער עם העיניים הכחולות. לא רוצים להפסיק, לעולם, אבל מה לעשות, צריך לנשום מדי פעם. אבל הזוג הזה, כמו הרבה זוגות אחרים, מוכן להפסיק לנשום למען בן או בת זוגו. אין דבר יותר יפה מזה.
לפחות ככה אומרים.
'למה זה כל כך קשה להפסיק להסתכל עליהם?' אני חושבת. 'ומה זה הביטוי הזה לאהבה? מי כבר קבע שצריך להצמיד שפתיים כדי להגיד למישהו שאתה אוהב אותו?' אני מנקה את הראש. למה אני חושבת על זה? במילא התשובה לכל השאלות שלי היא 'ככה'. וחוץ מזה, העובדה שאני לא מבינה את זה היא זו שמעידה על כך שאני לא הולכת להרגיש, אף פעם, את הצורך הזה.
לפחות יש לי את עופרי, החבר הכי טוב שלי, למרות שאיתו אי אפשר להעלות תהיות פילוסופיות על כל נושא שבעולם.
"היי, שרי." עופרי קורא לי לשבת לידו כשהשיעור מתחיל. "ראית שמצטרף אלינו תלמיד חדש?" אני תוקעת בו מבט מוזר. יחסית לתלמיד בכיתה י', הוא היה אמור כבר לקלוט שרק נכנסתי לכיתה, בנוסף לזה שזה ממש לא מעניין אותי.
"זה היום הראשון, אהבל. הבית ספר מלא ילדים חדשים." אני אומרת כשאני מתיישבת לידו.
"כן, אבל הוא ה- תלמיד." את המילה האחרונה הוא לוחש, ומצביע לשולחן במרכז הכיתה. שולחן המקובלים.
כמובן.
הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא סטשיה, שיושבת על השולחן בתנוחת דוגמנית ומסלסלת קבוצה מהשיער הבלונדיני, המבריק, החושני, המושלם שלה, ומעפעפת בטירוף בריסים שלה, שכמעט נעקרים ממקומם מרוב כובד של איפור. הדבר השני הוא קבוצת הכלבלבות שלה, שגם מזילות ריר בטירוף.
והדבר השלישי זו הסיבה לכל התצוגה המחרידה הזאת.
"זה גרוע יותר מהשנה שעברה, מה?" עופרי שואל, אבל אני לא מסתכלת עליו. אני מסתכלת על התלמיד החדש. ואז על סטשיה. ואז על התלמיד החדש. ועל סטשיה.
ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. עד שסטשיה מבחינה בי, ומתקדמת אליי לאט לאט.
"אני רואה שאת מתעניינת באבר- קרומבי הזה, שרי." נו באמת, הוא לא כזה חתיך.
"אני רואה שגם את." אני עוקצת.
"אוו, זה פשוט מתוק," היא מחייכת חיוך מזוייף עצום. "תראו את ההכחשה בעיניים שלה."
"אוו, זה פשוט מתוק," אני חוזרת אחריה. "תראו את הריפוד בחזייה שלה."
ברגע זה אני פשוט מתה על עצמי.
"מישהי במצב רוח מגעיל היום. אבל אל תוציאי את זה עליי." סטשיה מחייכת חיוך רחב אפילו יותר. "תוציאי את זה על הכישלון הבא שלך."
אוי לא. היא לא מתכוונת…
היא כן. היא תופסת לי את היד ומתחילה למשוך אותי בעדינות.
"סטשיה, יא פקאצה, תעזבי את היד שלי."
אלוהים אדירים. אני מטומטמת. סטשיה למדה קראטה מאז שהיא הייתה בת שש.
וזה בטח מסביר את העובדה למה אני נמצאת על הרצפה, כמעט דוממת, ולמה כולם נראים כל כך מטושטשים.
"שרי, קומי." מסתכל עליי עופרי. "לא כדאי לך להסתבך עוד יותר."
אבל המוח שלי בקושי מבין את המילים, ולא מצליח לתרגם אותם למעשים.
מישהו מושך לי את הידיים ומישהו דוחף אותי מאחורה ואני מצליחה להתיישב, אבל הרגליים שלי רועדות וחסרות אונים.
"שמישהו יסביר לי מה קרה כאן." קולה של המורה מגיע אליי במעורפל. מאוד מעורפל. אני לא מצליחה להזיז את הפה, בקושי את הריאות. שעופרי יעיד עלי, שכולם יעידו, רק לא….
"אני יכולה, המורה." סטשיה. "שרי לקחה אלכוהול לבית הספר, שתתה יותר מדי ונפלה על הראש. היא הציעה למכור אותו, אבל אני שכנעתי את כולם להגיד לא…"
"סטשיה צודקת, המורה." התלמיד החדש מעיד.
כל הכבוד, סטשיה. זה נשמע מאוד משכנע, בהתחשב בכך שהמוח שלי לא מגיב, ושהכיסאות של כמה ילדים הפוכים. אני לא יכולה לסתור אותה, אני חצי מעולפת…
"שרי, תצאי מכאן מיד! אסור בתכלית להביא אלכוהול לבית הספר, ורוב הסיכויים שיזרקו אותך מכאן בגלל זה…"
מישהו נותן לי יד ואני כושלת על הרגליים.
ואז אני הולכת. והולכת. והולכת. ולא מפסיקה ללכת. בעצם, עד שאני לא 2 ק"מ מבית הספר אני לא קולטת שאני צריכה לעצור. מהצד החיובי, הראש שלי התבהר.
מהצד השלילי, ברחתי מבית הספר ביום הראשון.
ואז אני מבחינה בעיניים ירוקות. בהירות. גדולות. מתקרבות אליי.
"שלום. אני רועי. גם את מבריזה ביום הראשון?"