אהבה ושטויות אחרות: פרק שני

עבר כבר שבוע, אתם יודעים, אבל אני עדין לא יכולה לשכוח אותו, אני לא יודעת למה, אני הרי אפילו לא יודעת איך קוראים לו.
אני לא יכולה להסביר בדיוק מה גרם לי ללכת איתו באותו הערב, לסיים בביתו, אני ידעתי שהוא שיכור, ושהוא היה כל מה שכולם הזהירו אותי מפניו, אבל אני מניחה שפשוט נמאס לי מהחיים שלי, נמאס לי לעשות את הדברים הנכונים תמיד, והוא, הוא לא היה גרוע כמו שציפיתי, הוא היה די נחמד אליי, אם כי, אני חייבת לומר שלא הייתי עושה את זה עוד פעם, אני רוצה קשר רציני, משפחה בשלב מסוים של חיי, והוא לא נראה כמו אדם שיוכל לתת לי את זה.
לרגע, הייתי כל-כך שקועה במחשבות שלא שמתי לב למבטים שנועצים בי, אך לאחר שעוד מספר מבטים מצטרפים לבהייה, אני לא יכולה להמשיך להתעלם, זה מוזר להיות תמיד בצללים ואז יום אחד להיות מרכז תשומת הלב, והכול בגלל ששיניתי מסרוקת.
השיער שלי היה אמור להיות בלונדיני, אתם יודעים, מריה הבטיחה שלי שהוא יהיה בלונדיני, אך הייתי צריכה לנחש שיהיו לה רעיונות משל עצמה.
יש לי שאלה, כיצד הייתם מגיבים אם הייתם פוקחים את עיניכם ומגלים כי שערכם כמעט לבן?
ואני אומרת כמעט לבן, משום שמה שלא היה צבוע בלבן היה ורוד.
"את לא יכולה לכעוס עליי לנצח." אמרה מריה, ואני התעלמתי ממנה, יודעת שאסלח לה בסופו של דבר, אבל אני רוצה לכעוס עליה לעוד זמן מה, פשוט בשביל לדעת שיש לי שליטה במשהו בחיי.
"למה לא?" אני שואלת ומרימה את מבטי אליה, מריה לא גבוה, למעשה היא בגובה ממוצע לחלוטין, אולי אפילו מעט נמוך יותר, אבל היא עדיין גבוה יותר ממני, ולפעמים, זה משגע אותי, העובדה שאני כל-כך נמוכה.
"בגלל שקבעתי לנו דייט."היא אומרת ונשמעת כמעט אשמה, אני לא יכולה שלא לגלגל את עיניי לעברה, היא תמיד עושה דברים בסגנון, לפעמים, אני חושבת שממש כואב לה לראות אותי פנויה.
"את זוכרת את דילן?" היא שואלת, רואה בשתיקתי אות להמשיך, עיניה כהות נתלות בי, מבקשות שלא אסרב, מתחננות לכך.
"החבר האחרון שלך?" שאני שואלת, יודעת כי אלא אם כן הם הספיקו להיפרד מאז אתמול, אז אני צודקת.
"אחיו התאום." היא אומרת בהתלהבות, ואני יודעת שזה חלק מהחלום שלה, שנצא עם תאומים, זה נמצא ברשימה שלה מאז ומתמיד.
"הוא לא חתיך כמו דילן," היא אומרת , ואני לא יכולה שלא לחייך."אבל הוא לא כל-כך נורא." היא אומרת חיוך שובב על פניה, מהסוג שתמיד גורמים לי לצחוק.
"בסדר, מתי?" אני שואלת, ומתחילה ללכת עם מריה אל מכוניתה, חיפושית קטנה ואדומה, שלמרות גילה עדיין עובדת נפלא.
"היום בערב?" היא שואלת, האשמה ממלאת את פניה, וכול שיכולתי לעשות היה להיאנח.
מעניין מה היה קורה אם לא הייתי מסכימה לזה, אם הייתי ממשיכה לכעוס עליה, והיא הייתה צריכה לבטל את הבילוי המשותף הזה, היא מביטה בעיניי, מקווה שאני אסכים, ואני אכן מסכימה, כי מי יוכל לעמוד בפניי עיניי הכלבלב שלה?
"כדי שנזדרז כי יש לנו הרבה להספיק." אני אומרת והיא מחייכת אליי, שמחה שהכול נפתר, ושאנחנו יכולות להתמקד בבילוי שלנו ולא בשום דבר מלבד זה.