"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק שני

פרק 2 –

לאחר ששני השיעורים הראשונים הסתיימו, היה צלצול אשר הודיע לכל תלמידי ומוריי בית הספר שההפסקה החלה.
אופיר קמה במהירות מהכיסא שלה, ותחבה את ספריי הלימוד אל תוך תיקה. משהו בתנועות גופה היה לחוץ, אולי מעט חושש.
"למה את כל כך ממהרת?" שאלתי וקמתי גם אני מהכיסא, והכנסתי בעצלות את הספרים לתיקי.
בניגוד אליה, לי לא היה שום מקום שאני אוכל למהר אליו. תמיד חשבתי שאני לא צריכה לחכות לאנשים, הם יחכו לי.
"אני לא ממהרת…" היא מלמלה והאטה את תנועות גופה. חייכתי חיוך זחוח והנחתי את ידי על כתפה,
"את צריכה לקחת את החיים באיזי. אל תמהרי לשום מקום, מי שמחכה לך יחכה עוד כמה דקות, ואם הוא לא ימשיך לחכות, אולי הוא לא שווה את הזמן שלך." אמרתי, תליתי את תיקי על כתפי הימנית וצעדתי אל מחוץ לכיתה באיטיות.
"היי, תום?" לפתע שמעתי את קולה של אופיר מאחורי,
"הממ?" המהמתי, נעצרת במקומי,
"תודה." היא אמרה בשקט, ואני חייכתי לעצמי חיוך רחב ויצאתי מהכיתה.

***
צעדתי לכיוון הקפיטריה בצעדים בטוחים, למרות שהייתי על עקבים של שלושים סנטימטר.
גבי זקוף, ועיניי ממוקדות במטרה –
לקחת לעצמי משהו לאכול, כי אם לא, אגווע ברעב, ושאני רעבה, זה לא טוב לאף אחד.
אני יודעת שכל הבנות חושבת שאני בטח מרעיבה את עצמי, או אוכלת רק בצורה בריאה, ואם אני אוכל למשל, גלידה, אני אשרוף בקלות ארבע שעות במכון כושר, ולמרות שפעם הייתי כזאת, אני יכולה להגיד בוודאות שעכשיו אני בן אדם שונה.
פעם הייתי אובססיבית בנוגע למשקל שלי, למראה שלי, ואז, בכיתה י', הבנתי שאני פשוט אני. אני לא צריכה לשנות את עצמי, או להרעיב את עצמי, או לשרוף אלפיי שעות במכון כושר, אלא פשוט לשים זין.
מי שירצה להיות בחברתי יהיה, ומי שלא, יכול לקפוץ לי.
נעמדתי בסוף התור, אשר כלל בסביבות עשרים ילדיי פרא אדם. הם צעקו, ודחפו, ואני רק גלגלתי את עיניי לנוכח ההתנהגות הפרועה שלהם.
שילבתי את ידיי על חזי וחכיתי, לא ממהרת לשום מקום. התחרטתי על כך שלא בקשתי להכין מרוזה – המטפלת שלי בבית, כריך לצהריים.
בגלל שאבא שלי הוא איש עסקים נורא חשוב, אז… טוב, אין לו זמן לבת מהנישואים הקודמים שלו. הוא מתמקד בעיקר בשני הילדים החדשים שלו – שון ואור, ובאישתו – ענת.
ואמא שלי? טוב, היא בכלל מחוץ לחיים שלי. היא גרה בצפון הארץ, עם בעלה ושני הילדים הקטנים שלה.
אז אף אחד לא באמת צריך אותי, חוץ מאני – ואני צריכה את עצמי.
לבסוף הגיע תורי, והבחור שעבד בקפיטריה חייך אלי,
"מה תרצי לאכול?" הוא שאל, ואני חייכתי חיוך רחב,
"כריך עם חביתה." אמרתי והעברתי את ידי בשיערי. הוא היה חתיך, מאוד. היה לו שיער בלונדיני מחומצן, עיניים כחולות, ותווי פנים יפים.
"שמונה שקלים." הוא אמר ושם את הסנדוויץ על הדלפק. הוצאתי את הכסף מהארנק שלי, והנחתי גם אני על הדלפק.
לקחתי את הכריך, והסתובבתי, צועדת לכיוון השולחנות,
"רגע!" הוא צעק מאחורי, החזרתי את מבטי אליו, הוא חייך חיוך רחב,
"אני אביתר." הוא אמר, מעביר את ידו בשיערו גם הוא.
"אני תום." חייכתי, סובבתי את ראשי בחזרה, והמשכתי לצעוד לכיוון השולחן הריק שהיה בקצה המבנה.

***
נכנסתי הביתה, סוגרת את הדלת הראשית אחרי.
נעלי העקב שלי נקשו כשצעדתי, ורגליי כאבו נורא, אז הורדתי אותן והנחתי לצד הדלת.
הלכתי לכיוון הסלון, פוגשת במבטה החם של רוזה.
התיישבתי לצידה, נאנחת בקולניות. רוזה באמת הייתה אישה טובה, ואהבתי אותה עד מאוד.
לרוזה היו שני ילדים, שאף פעם לא פגשתי. רק ידעתי שקוראים להם סול ואוראל, ושהם בערך בגיל שלי.
"איך היה היום הראשון ללימודים?" היא שאלה, מבטה נעוץ בטלוויזיה. משכתי בכתפיי ולא עניתי.
זה היה כמו כל יום לימודים רגיל. כל העיניים היו עליי, אבל חוץ מאופיר ומאביתר, לא פגשתי אף אחד מעניין.
למען האמת, היה אפילו משעמם. לא היה לי אקשן.
"וחוץ ממשיכת כתפיים, יש לך משהו מעניין לספר לי?" היא שאלה ולגמה מספל הקפה שהיה בידה.
חייכתי חיוך קטן ואז אמרתי,
"הכרתי שני ילדים נחמדים. אחד אביתר, והשניה אופיר." אמרתי בקצרה, לא מעוניינת לתת עוד מידע. לא שהיה לי עליהם עוד מידע, אבל ידעתי שאני אגלה בהמשך השנה.
"טוב, תעלי לחדר שלך. אני אכין לך ארוחת צהריים." היא אמרה בעייפות, ואני הנהנתי ועליתי לחדרי. סגרתי את הדלת אחרי, ופשטתי את חולצת בית הספר המכוערת אשר לבשתי. החלפתי במהירות לגופיה פשוטה וחלקה, והחלפתי את החצאית הקצרצרה לטייץ שחור ונוח.
אספתי את שיערי המלא והנפוח לקוקו גבוה, ונשכבתי על המיטה. הייתי מודעת לכך שכולם חושבים שאני זנותית, ופרחה, ואני חייבת להודות שלפעמים זה גם הציק לי.
אבל אני לא יכולה לשנות את מחשבותיהם של אחרים. אני צריכה לתת להם להבין שאני פשוט לא כזאת.
וגם אם הייתי כזאת, לא הייתי מתביישת בעצמי. אני זו מי שאני. אני לא אשתנה בשביל אף אחד.
ובחיים, אבל בחיים, אני לא אשתנה בשביל בחור.
***
אני חייבת להודות שתום היא דמות ממש מעניינת, והיא ממש שונה מכל הדמויות שלי עד עכשיו – חוץ מאיב. אני מוצאת אותן דומות מאוד, אפילו בחשיבה ה"יצירתית שלהן", ובלבוש שלהן.
אני ממש מקווה שאהבתם את הפרק, ואני תמיד שמחה לתגובות ולביקורות (:
אוהבת אתכם, אתם לא מבינים אפילו כמה!