הטור הזה מתחיל מכאן

הסיפור נכעס על אורך הטור, פינותיו כבר כאבו מעמידה והוא התחיל להיות צמא.
הוא נמתח הצידה וניסה לראות את תחילתו, לשווא. גם מאחוריו כבר נאספו כמה סיפורים חדשים. הוא הצליח להרגיש את הנימה המשועממת שהם הפיצו.
למען האמת, הוא אפילו לא ידע למה הוא עומד בטור, אבל כל הסיפורים שכבר היו שם עמדו ככה והוא לא ידע לאן הוא אמור ללכת, אז הוא נעמד איתם.
כל המצב הזה כבר התחיל לעלות לו על העצבים. הוא לא התקדם בשום צעד מאז שנעמד פה, השקט הרועש מסביב עיוור אותו, והכי נורא? אף אחד לא שם לב לכך.
פתאום הוא החליט לעשות מעשה, אולי היו אלה השורות האחרונות שלו שהפצירו בו לעשות משהו, או הרומן שלפניו, שלא סתם את הפה לרגע ורק התארך עוד ועוד. הסיפור התמתח ובדק שכל המילים במקומן המתאים. ואז, בלי לחשוב שנית, פסע הצידה.
הדממה הצורמת פסקה, עכשיו זו הייתה דממת דממה. כמו במוות. לא, בעצם היה שם אפילו יותר דומם. כמו השקט שאחרי המוות, כשאלו שנותרו מאחוריו חורכים את מוחם ב"מה נעשה עם חיינו מעתה והלאה". אז כזה שקט. דממת דממה.
ואז נמלאה הדממה באותיות. והאותיות התגבשו למילים, והמילים התקבצו יחד והקימו משפטים והמשפטים התאגדו ויצרו פסקות. ואלו ריצדו באוויר כמו בועות סבון שמחפשות משהו שיפוצץ אותן.
הסיפור הסתובב והפסקות נצמדו לגבו, בעדינות, כמו עט שמספיג בו את הדיו. והוא פשוט הלך.
ומה יעשו הסיפורים שהשאיר מאחור? מה אכפת לו, הטור שלו אחר.