שינוי זה לא רע ~ 15 ~ סוג של סיפור ערסים

פרק 15
נ.מ. רון
קמתי בבוקר וראיתי את שון לידי
מה קורה פה
~פלאשבק~
"למה אני?" שון ייבבה
"אלוהים נותן את הקרבות הכי קשים לחיילים הכי חזקים" לחשתי לשיערה
"נמאס לי להיות חזקה. נמאס לי להילחם. שום דבר לא מסתדר לי. אני שבורה מבפנים" היא מלמלה מבעד לבכי
"היי. תסתכלי עליי" אמרתי והרמתי את ראשה מהסנטר
"בסוף יהיה טוב. ואם לא טוב, אז זה לא הסוף" אמרתי לה ונשקתי ברכות לשפתיה
רעד נעים עבר לי בכל הגוף ברגע ששפתינו נגעו
כבר לא רציתי להשכיב אותה
רציתי רק לנשק ולחבק
ולהיות שם בשבילה
לא רציתי להתנתק לעולם
הרגיש לי כאילו הכל נעלם
רק אני ושון
עומדים מחובקים ומתנשקים
כבר שום דבר לא היה חשוב
רק הרגע הזה
מגע קטן שמשנה המון
"תודה" היא אמרה והשעינה את מצחה על חזי
חיבקתי את הכתף שלה והתחלנו ללכת אל עבר המגורים
"אני יכולה לישון אצלך? לא באלי להיות לבד" היא אמרה וקברה את ראשה בחזה שלי
"הכל בשבילך" אמרתי לה ונשקתי לראשה
הקדמנו למגורים ופתחתי את דלת החדר
"את רוצה להיכנס להתקלח?" שאלתי אותה
"היא הנהנה קלות ועזבה את החיבוק
הרגשתי כאילו משהו ממני חסר באותו הרגע
היא נכנסה למקלחת וסגרה אחריה את הדלת
הורדתי את החולצה
כמה שהיה לה את הריח של שון
זרקתי אותה לכביסה והורדתי את המכנסיים
לבשתי בוקסר רופפים עם ציור של הכלב ממיקי מאוס ונשכבתי במיטה
שון יצאה מהמקלחת והלכה לארון שלי
"לקחתי את זה" היא אמרה ונופפסה בסווטשירט האפור הגדול
"תרגישי חופשי" אמרתי לה ושמתי את ידי מאחורי ראשי
היא לבשה את הסווטשירט ובאה לשכב לידי
היא התכרבלה על צד גופי ואני חיבקתי אותה
"תודה רון. על הכל" היא אמרה
"אין בעד מה. באמת" אמרתי לה
~סוף~
שכבתי במשך כמה זמן מסתכל עליה ישנה עד שהיא פתחה עיניים לאט לאט
"בוקר טוב" אמרתי ונשקתי למצחה
היא רק הנהנה קלות וצמצמה את עיניה
"מה השעה? " היא שאלה בקול צרוד
"עשר" עניתי לה
"אתה יכול להביא לי את האייפון שלי בבקשה?" היא אמרה והושיטה יד אל עבר הטלפון שלה
הושטתי יד אל השידה והבאתי לה את הטלפון
"תודה" היא אמרה ולקחה את האייפון
היא סובבה אליי את הטלפון שלה כדי שאני יראה את ההודעה מאורטל
"הלוויה באחת עשרה" היה כתוב בהודעה
"את רוצה שאני יבוא?" שאלתי אותה
היא הנהנה והתכרבלה לידי
"את רוצה להמשיך לישון?" שאלתי אותה בנעימות
היא הנהנה ועצמה את עיניה
כיוונתי שעון לעשר וחצי ועצמצתי את עיני
ממתי אני כל כך מתחשב
~בהלוויה
רוב הזמן שון חיבקה את גל
קצת קינאתי
טוב הרבה קינאתי
אבל מגיע להם
היא חיבקה אותי הרבה
היא ישנה איתי למען השם
הם צריכים קצת זמן
עמתי בצד ליד אלירן שחיבק את שיר
נגמרה ההלוויה וכולנו הלכנו אל עבר האוטו
גל נפרד משון ואז ממני
נכנסנו לאוטו ואני נהגתי ליד שון כשמאחורינו אלירן ושיר
שון שמה את ידה על ידי שהייתה על המוט הילוכים
הסתכלתי אליה והיא חייכה אליי
"רוצים ללכת לאכול?" שאלתי
הסתכלתי במראה וראיתי אץ אלירן ושיר מהנהנים בעייפות
הסתכלתי על שון שהסתכלה על אלירן ושיר כדי לראות מה הם יענו
ואז היא הסתכלה עליי והרימה את כתפיה לאות הסכמה
החניתי את האוטו ונכנסנו לביביבי
הזמנו ארבע המבורגרים וציפסים וכל מיני תוספות אחרות
התחלנו לאכול ומהר מאוד כולנו היינו במצב רוח מעודד כאילו שלא היינו בהלוויה של אבא של שון כרגע.
גם שון נראתה טוב
חוץ מקצת דמעות יבשות על הלחיים
יצאנו מהמסעדה והתחלנו לנסוע לפנימיה שוב
הגענו לפנימיה ושון אחזה בידי בזמן שהלכנו לחדרים
"אממ שונקי" שיר אמרה בהיסוס
"אהמ?" היא המהמה
"אממ יש לנו חזרה עם ניר היום." היא אמרה
"אבל אנחנו יכולות לבטל" היא מיהרה להוסיף
"לא לא. לא נשאר לנו הרבה זמן
"טוב אז במסדרון עוד חצי שעה?" שיר אמרה כשהיינו בפתח למגורים של הבנות
"בטח" שון אמרה והם נפרדו ממנו לשלום
"ניפגש אחר כך?" היא שאלה ואני הנהנתי
היא נתנה לי נשיקה קטנה בזווית הפה ועלתה למגורים.
"מזה היה אחי?" אלירן שאל אותי
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בזמן שהתקדמנו למגורים
"אוי נו באמת. אתם מתנהגים בדיוק כמוני וכמו שיר רק שאנחנו שוכבים ואתם לא" הוא אמר
(הערת הכותבת: קטע שאני מתה עליו מאסון יפיפה הייתי חייבת להכניס אותו ^~^)
"אתם שוכבים?!" שאלתי בכעס
"אויש רון אל תעביר נושא תעבור שלב" הוא אמר לי
אוף אולי הוא צודק?
אני לא רוצהל עשות משהו ושהיא תבהל ונחזור אחורה
טוב נחשוב על זה
בינתיים….