תרגיל בהידברות עצמית

אתה כבוי, על מיטה גדולה מרוח,
חיים מזדחלים בתוך פלסטיק מנצנץ.
צלילים של מרגוע רוחני הכול מלוכלך ודהוי,
ישן קבור בצמחים מטפסים על קורות של חיים מאפירים.

לא מודה, כופר בעובדות שזה מציג,
מעביר ערוצים במוח מחפש אופטימיות שכזאת, ספונטנית, מזור כסוף.
אתה שקוע בכיסופים לאור שלא מאיר מעלייך כמה זמן מה,
גדול וענק הכול מעלייך סוגר ורותח, אתה מרוט ולא בורח
לא מנסה להינצל מסוף מקרטע,
כאילו מזלזל במסלול התפל של מה שאתה אמור לעבור.
איפה הדלת שלא נפתחת איפה החלון שלא משקיף החוצה,
הכול קוצני בחלומות הצורמניים של הלילות חסרי השינה הישרה שנמלטת ממך.
איפה הצבעוניות שהייתה, נעלמה והתפוררה אל מול החדש המרעיד והרועד.
זה חונק אותך ואין לך מה לנשום חוץ מאוויר טחוב וסיגריות ירוקות,
ואתה סתם מגזים, החדש לא מרעיד.

הידיים משורטטות בפוטנציה אוחזות בחיים אחרים,
יש צחוק ויש חיוך,יש ספונטניות והשינה שכולנו כמהים אליה
מגיעה לבסוף אחרי הישגים, ואתה מותש
אחרי שלא עמדת בקשיים כבר כמה זמן,
וזה כואב לפעמים אבל אתה מתרגל ומסתגל,

די לקחת הכול קשה די להתגעגע לדברים שחולפים
די לחשוב יותר מדי,די להכאיב לעצמך בסיפורים שמסתלסלים לך בראש,
די לסבך את הפשוט שעובר בחיים כדי לנסות להשאיר אותו,
חוט ישר שמתפתל סביב עצמו,ואתה בכוונה לא פורם אותו ונותן להמשיך,
אתה טיפש,אם רק תרפה קצת ותלך עם הזמן
תדע להשתנות, תדע לפרוח גם בשיממון.