אני בדרך כלל לא כותבת סיפורי אהבה ככה אבל… הינה

היום ראיתי מה קרה בכיתה. נשארת לבכות בסוף היום כשהשמש כבר כמעט ירדה. זה אף פעם לא קורה לך. אז אני נשארתי מחוץ לדלת. אחרי כמה זמן כשפתחתי את הדלת צעקת עליי לסגור. אני אוהב את התוקפנות שלך. אז באתי וכפיתי את עצמי עלייך. חיבקתי אותך כשהמשכת להילחם בי, יש לך יותר מידי גאווה מכדי להראות לי דמעות.
היום אני תמיד מחכה לך ברחוב, אני יודע שאת עוברת בדיוק עשר דקות לפני הצלצול ואנחנו הולכים יחד. אנחנו צוחקים ומדברים מידי פעם.

אמרת לי שאת הולכת לאיזו מסיבה של השכבה מעלינו. ידעת שזה יעצבן אותי. שמתי את ידי על שלך והצמדתי אותך במבט הקרח שלי אומר לך לא. אבל את זחלת מתחת ונעלמת לך.
איזה אחד שם עלייך יד והעפתי אותו. גערת בי, טוענת שהתערבתי, מה שהיה באמת נכון ואני רק משכתי כתפיים כדי להמשיך לעצבן. לאחר רגע בשובבות משכתי אותך לרקוד, לפזר מלח. סובבתי אותך ונראית מבוהלת כמו ציפור קטנה. הצחקת אותי כל כך אז הצמדתי אותך אליי מביט בעינייך העמוקות. קיים שם העומק הזה רק כשמפתיעים אותך ואת שוכחת לחסות. וככה הבטתי נהנה צופה באוויר נוזל לך מהריאות ובפנים שבלחיים אדומות. הרשיתי לעצמי להביט בך בלי מסיכות, כמו היום ההוא בכיתה. היית כל כך מבולבלת. התחלתי לצחוק בכנות שוב ואז השתחררת ממני בכעס.

נעשיתי קריר כשהתיישבנו על המדרכה ברחוב וולפלוואר, את התקדמת ושמת את הראש שלך עליי. ידעתי שאת כבר לא נושמת וכבר לא הרגשתי יציב כל כך כמו קודם. את חיכית שאזיז אותך אבל פשוט נהניתי לתת לך לתהות אם אני נהנה מהמגע שלך עליי. כששמעתי אותך שואלת אם אכפת לי ממך הרגשתי משהו מוזר בחזה שלי.
"לא." השבתי לך.
ושום שריר לא זע בך כאילו נתת לכאב רגע לשקוע.
ההרגשה המוזרה התעצמה כשלא יכולתי לפסול את התהיה, אם זה כאב, על הסף.
"אל תוציאי אותי מדעתי." נזפתי בה.
הרמתי את פניה אליי.
"את יודעת שאכפת לי." קולי מאיים ומתוח.
היא לא רצתה שאסתכל אבל לא נתתי לה לחמוק. כעסתי שהיא האמינה לי כל כך מהר, חשבתי שיהיה לי אתגר או לפחות איזשהו קושי לשכנע אותה שזה נכון. או קיוויתי יותר נכון.

הופתעתי כשבמקום להמשיך להירתע, התקרבה אלי קלות. זה הרגיש כמו עצבים, אבל זה לא היה, כשנישקתי אותה. זה היה סוג של להט שונה. כי רציתי, רציתי להרגיש את זה, רציתי להרגיש אותה, כי רציתי להבהיר כמה שהיא שלי. אנוכי אימפולסיבי ומכור תענוגות, ולא הספקתי להתעשת.
היא התנתקה מעט, כדי לנשום טוב כנראה, כשפניה סנטימטר משלי. ידעתי שהקירבה שלי אליה משגעת אותה.
"אני לא יודע מה אני אעשה לך." מלמלתי בקור.
ראשה זז מילימטר אחורה.
"אני רוצה אותך במובנים שאת לא יכולה לתת." קרבתי את פני קרוב יותר אליה כדי שלא תחשוב על להרחיק אותם.
ההבנה חלחלה מעט ואז גנחתי.
"אני רוצה את כולך." קולי נותר בלי רגש, יודע שהיא מפחדת אך להוטה כמעט כמוני.
"עכשיו." הוספתי והסברתי לה.
עוד שתיקה שעברה כרגע, כשהרגשתי את המחשבות שלה זורמות ומקפצות.
הנחתי שהיא תציע לקחת דברים לאט. שאקח אותה לנשף ושנצתלם ויהיה נחמד. אני אסכים רק בתנאי שהיא לא תדחוף אותי לעשות שטויות, כמו להתקרב אליה יותר מידי, כמו עכשיו. ושלא תגיד דברים מטופשים כמו ש'לא אכפת לי'. אני לא אשלוט בתגובה שלי.
"אתה תעזוב." סיפרה לי.
גנחתי מכאב, כעבור רגע תפסתי שוב בפניה, בעדינות כועסת, מעלה אותה אליי, רוכן מעליה, דוחף את פני ככה שתסמיק מחום להט כעס עיניי ולא תוכל לנשום.
"יקירתי הגידי לי את האמת, האם אני נראה כמו בן אדם שיכול לעזוב בכלל?"
ואז נתתי לכל היאוש והתשוקות שלי להחליק החוצה לתוך כף היד.