להתחיל מחדש- פרק 4 בלתי צפוי

סאם ישבה במשרדה של היועצת, ליילה ברוק, לאחר סיום הלימודים.
החדר היה קטן אך נעים, סאם ישבה בכיסא היחיד מול שולחנה של גברת ברוק שישבה מאחורי השולחן בנוחות והביטה בסאם בעניין קל אך מנומס.
בשולחנה של גברת ברוק עמד עציץ קטן וחמוד, ולידו תמונה ממסוגרת של גברת ברוק ובעלה הצעיר והחייכן; החלון במשרד שיקף את ההרים שהקיפו את העיירה ואת הפנימייה, ואת שער הפנימייה שהיה סגור ולידו היה תא קטן שבו ישב השומר.
"אז אני ליילה ברוק," אמרה גברת ברוק כשסאם לקחה מהדק שנח על השולחן והתחילה לחטט בו. "אני יועצת הפנימייה. אני שמחה להכיר אותך סוף סוף…" חייכה אל סאם בנועם.
סאם שתקה והמשיכה לתקוע את מבטה במהדק בידה.
"אז איך היה השבוע הראשון שלך בבית הספר?" שאלה גברת ברוק בסבלנות מבלי להתייחס לעובדה שתשומת ליבה של סאם מרוכזת במהדק, או כך לפחות סאם רצתה שתיראה.
"הוא היה בסדר," ענתה סאם והניחה חזרה את המהדק על השולחן והחזירה מבט לגברת ברוק.
"הכרת אנשים חדשים?"
"משהו כזה," מלמלה סאם. "לא מישהו שהתחברתי איתו."
"מה זאת אומרת?"
"ביליתי בעיקר עם ג'ינה, השותפה שלי לחדר," ענתה סאם והסיטה את מבטה לעבר החלון והסתכלה החוצה. גברת ברוק נתנה לה להמשיך לדבר בלי להפריע. "היא היתה נחמדה אליי והכול, אבל היא לא מישהי שהייתי מתחברת איתה בבית."
"למה?" נשמעה גברת ברוק מסוקרנת. "עם מי היית מבלה בבית?"
"אנשים מאוד שונים ממנה…" ענתה סאם בגיחוך מסוים כשנזכרה בחבריה הקודמים.
הקודמים…
"תסבירי לי…" ביקשה גברת ברוק. היא לא דרשה תשובה, היא לא היתה תקיפה; היא היתה רגועה, שלווה ונעימה.
"אני לא בטוחה שתרצי לדעת." ענתה סאם והחזירה את מבטה אליה בחיוך קטן.
"אני פה כדי להקשיב לך, סאם," גברת ברוק נשענה לעבר השולחן והביטה בה בנחישות. "את יכולה לספר לי הכול. אני לא פה כדי לשפוט אותך."
סאם תקעה בה מבט ארוך וחייכה בלית ברירה. זה היה כאילו גברת ברוק אומרת את מה שסאם רצתה לשמוע.
אבל היא צדקה; היא פה כדי להקשיב לסאם, לעזור לה להתמודד עם כול מה שקרה לה לפני שנה, וסאם רצתה עזרה.
"בסדר," הסכימה סאם בחיוך קטן וגלגלה את עיניה. "החברים שלי מהבית היו יותר בוטים." סיפרה בזהירות.
"עשינו הרבה דברים שאני מתחרטת עליהם היום. ג'ינה וחברותיה הן בחורות שמעדיפות לדבר ולרכל אך לא לעבור על הכללים או להסתכן,"
"ואני והחברים שלי מהבית היינו ההפך. עשינו הכול כדי לעבור על הכללים, כדי לקחת את הסיכון המופלא הזה שיתפסו אותנו, זה נתן לנו הרגשה מסעירה ומרגשת, אדרנלין מוטרף, זה מה שדחף אותנו. אולי אני מתחרטת על הרבה דברים אבל אני עדיין זוכרת איך הרגשתי כשהתחמקנו לתוך הבית ספר בלילה ועישנו נרגילה וכתבנו כתובות גרפיטי על אחד הקירות; או כשהתגנבנו לברים בתעודות זהות מזויפות- כול אלה נתנו לנו את הריגוש המסעיר הזה שהחזיק אותנו יחד, ותמיד אבל תמיד התחמקנו מעונש בקלות, דבר שדרבן אותנו עוד יותר. ככה זה כשיש לך כסף, אפשר להתחמק מכול דבר בקלות…" הוסיפה סאם וחייכה בגיחוך אל גברת ברוק שהביטה בה בעניין.
"ואת מתגעגעת לזה?" שאלה גברת ברוק.
"כן," ענתה סאם בפשטות. "אבל עכשיו אני יודעת את הגבולות שלי, שלכול מעשה יש תוצאות ולצערי למדתי את זה בדרך הקשה…כול חבריי ואני למדנו את זה בדרך הקשה."
"האם חברייך לקחו את מה שקרה בצורה קשה כמוך?"
"כולם התמודדו עם זה בצורה משלהם," ענתה סאם. למעשה היא היתה כול כך ממוקדת בעצמה שהיא לא הבינה או לא רצתה להבין איך חבריה מתמודדים עם העניין.
"האם את מאשימה את עצמך במה שקרה?"
סאם תקעה את מבטה על השולחן ולא ענתה.
"בגלל זה ניסית להתאבד?" שאלה גברת ברוק וסאם הרימה את מבטה שוב בחדות לעברה. גברת ברוק החזירה לה מבט שליו ולא מתנצל. לשם זה הן באו להיפגש, כדי שסאם תתחיל להתמודד ולהתגבר על העניין.
"הוא היה החבר הכי טוב שלי," ענתה סאם והקול שלה נשמע צרוד ורועד. למרות שעברה שנה ,היא עדיין לא הצליחה להיזכר בו מבלי לרעוד.
גברת ברוק שתקה וסאם השפילה את מבטה אל ידיה שהתחילו לרעוד בעוצמה. היתה דממה מעיקה בחדר שגברת ברוק לא שברה. סאם הרגישה דמעות צורבות את עיניה והיא לא הרימה חזרה את פניה.
פניו התחדדו בראשה, חיוכו מלא השיניים, את נחישותו להראות שהוא לא פחדן, את טיפשותו להיכנע ללחץ החברתי, את רשעותה שלה אליו…
הלוואי והיתה שוכחת את מה שקרה…
"את עדיין בקשר עם החברים שלך מהבית?" שאלה גברת ברוק לבסוף כשראתה שסאם לא מתכוונת- או לא יכולה- לענות.
"לא," ענתה סאם וקולה עדיין לא היה יציב. היא מחתה את עיניה בעדינות ועדיין לא הרימה את מבטה. "מאז שקרה…מה שקרה, אני לא הייתי במצב לבלות איתם. גם הם השתנו, ונרגעו; הם כבר לא הסתבכו בצרות כמו קודם, אבל אני לא חזרתי לבלות איתם. שקעתי בעצמי…"
"את חושבת שאת מאשימה אותם במה שקרה?" שאלה גברת ברוק, עיניה היו עדיין מרוכזות בסאם. "העובדה שכולכם השפעתם אחד על השני ולא הצלחתם להבין את הגבולות של מעשיכם?"
"זה גם חלק מהעניין, לא?" אמרה סאם בשקט. "כולנו היינו כול כך שקועים בעובדה לעשות צרות, ולמצוא דברים אסורים לעשות ולהתרגש מהעובדה שאולי יתפסו אותנו, שלא הבנו איזה סיכון אנחנו לוקחים."
"אז אולי זה טוב בשבילך להתחבר עם מישהי כמו ג'ינה." הציעה גברת ברוק ונשענה על גב כיסאה.
"זה לא רק העובדה שהיא מישהי שאף פעם לא עושה דברים כאלה," ענתה סאם בקוצר רוח מסוים. "היא פשוט מעצבנת…היא מדברת יותר מדי, מרכלת כול הזמן ואכפת לה יותר מדי מה אנשים יגידו ואיך מסתכלים עליה…"
"ואת לא כזאת…"
"לא." ענתה סאם בשקט. "אני בהחלט לא כזאת…"
"כתוב בתיק שלך שנעצרת פעמיים. מה קרה בפעם הראשונה שנעצרת?" שאלה הגברת ברוק. שאלותיה הביעו עניין וסקרנות אך גם ריחוק מסוים, כאילו היא נזהרת מלהביע הרגשת חקירה ביניהן. היא לא רצתה להכריח את סאם לדבר; היא רצתה שתדבר לבדה, מרצונה.
סאם נאנחה, אולי בהקלה על כך שהחליפו לנושא יותר קל בשבילה או אולי מעייפות. לא היה לה קל להיזכר בכול הדברים שקרו.
"זה היה כשהלכנו לפאב," ענתה סאם ונזכרה במה שקרה כאילו זה קרה אתמול. היא עדיין יכלה להרגיש את ריח האלכוהול באוויר, את ההתרגשות והבהלה שתקפה אותם כשהמשטרה הגיעה, את האנשים בפאב מתפזרים במהירות כשהבחינו בשני השוטרים שהופיעו ואת חבריה ועצמה נגררים לתא מעצר.
"מה קרה?" גברת ברוק שאלה שוב.
"היינו די הרבה," ענתה סאם. "היו לנו תעודות זהות מזויפות והתלהבנו מזה. היה איזה בחור מבוגר מאיתנו ששיחק בשולחן הביליארד; הוא נדלק על אחת החברות שלי והתחיל איתה, החברה שלי נענתה לו והם פלרטטו מעט עד שאחד החברים שלי שהיה האקס של הבחורה, הבחין בהם והתעצבן. הוא מאוד כעס והתעמת עם הבחורה, שניהם נקלעו לריב והבחור היותר מבוגר ניסה לסלק אותו ואז החבר שלי התנפל עליו."
גברת ברוק הקשיבה בדממה בזמן שסאם המשיכה.
"שניהם התקוטטו, והבחור היותר מבוגר שהיה הרבה יותר גדול מהחבר שלי, הצמיד אותו לשולחן הביליארד ושלף סכין-כולנו נבהלנו ממה שקורה ולמזלנו הברמן הזמין משטרה בזמן שהם התקוטטו,והם הגיעו בדיוק באותו רגע."
"השוטרים הפרידו ביניהם, והם הבינו שאנחנו קטינים עם תעודות זהות מזויפות ושאנחנו שתויים, אז הם לקחו אותנו לתא מעצר יחד עם הבחור המבוגר, והתקשרו להורים שלנו."
"ואיך הורייך הגיבו?"
"לא טוב…" גיחכה סאם מעט כשנזכרה בפניה של אימה. "אמא שלי זעמה. היא גררה אותי הביתה והשגיחה עליי במשך שלושה ימים שלמים שלא אצא מהבית, אפילו לא לבית הספר. לבסוף המחנכת שלי התקשרה לבית ושאלה עליי, ואמא שלי היתה צריכה לשחרר אותי. היא לא יכלה להחזיק אותי בבית למשך הרבה זמן ככה."
"וחזרת לבית הספר?"
"כן." ענתה סאם בשקט. "היא אסרה עליי להסתובב עם החברים שלי."
"ולא הקשבת לה?"
"לא," ענתה סאם. "כשחזרתי לבית הספר, הכול חזר להיות כרגיל. המשכתי להיות איתם אבל היא המשיכה לרתק אותי לבית, ולא הרשתה לי לצאת אז התחמקתי מהבית."
"והיא לא ידעה מזה?"
"אם היא היתה יודעת מזה, היא היתה שמה סורגים על החלון שלי," ענתה סאם במרירות מסוימת. "אמא שלי לא ראתה את מה שלא רצתה לראות."
"ומה עם אביך החורג?"
"קלינט?" סאם פלטה נחרת צחוק. "הוא לא רואה שום דבר מעבר לקיומו העלוב והכסף של אימי." ענתה והיא ראתה את הגברת ברוק מתבוננת בה ובוחנת אותה.
היא שאלה את עצמה מה הרושם שהיא יצרה אצלה, האם היא חושבת שהיא בחורה פרועה שאיבדה שליטה?
ואז תהתה אם באמת אכפת לה.