המאהב: פרק ראשון

אני לחוץ, מפחד שאני אהרוס את זה וכול מה שעבדתי עליו בשנים האחרונות ייהרס, משום שבדיוק כפי שהיא יכולה לעזור לי, היא יכולה גם להרוס אותי, ואני יודע שהיא תעשה זו בלי למצמץ.
כאשר אני מגיע למסעדה היא כבר שם, יושבת ומפטפט עם המלצר, היא מחייכת וצוחקת איתו, זה דבר שאני לא מבין, למה לה לדבר עם העזרה?
"שלום." אני אומר וחיוך מקסים על פניי, היא מסתובבת להביט בי, ופניה מאירות, כפי שתמיד קורה, אם יש משהו שבו גברים ונשים דומים הוא אהבתם לתשומת לב של אנשים יפים.
"היי." היא אומרת, ואני חייב להודות שיש לה קול נפלא, הרבה יותר יפה משל אנשים רבים, היא נשמעת כמעט כאילו היא שרה את המילה היחידה ההיא.
"התגעגעתי אלייך." אני אומר ומנשק אותה על לחייה, המפגש הקודם ערער אותי מעט, אך היא מחזירה לי את האיזון ההוא, היא כמו אוגן לספינה נטושה, דואגת להשאיר אותי בדיוק במקומי, עוזרת לי לשמור על בדידותי, ולרוב זה היה דבר רע, אך אני אוהב את הבדידות שלי, היא הדבר היחיד שמגן עליי מין העולם.
"גם אני התגעגעתי אלייך, ואפילו מאוד." היה לה חיוך מושלם, אבל זה לא מפליא אותי, משום שהיא מושלמת, החל בשיניה הישרות ועוד שערה כהה, היא לא הייתה יפהפייה קלאסית, היא הייתה מעט נמוכה מידי ולא בלונדינית מספיק, אך שערה הכהה היה ניגוד מושלם לעורה הבהיר, ועיניה הכחולות היו מהסוג שלעולם לא שוכחים.
אני חייב לומר, שבחרתי נכון, היא מושלמת לתכנית שלי, היא מקושרת היטב, יש לה חברים בכול המקומות הנכונים, והיא נראית כמו שותפה טובה לחיים.
זו לא הפעם הראשונה שבה אנו נפגשים, אני והיא, אך אני יודע שרבים יופתעו, שאני המאהב והנואף הנודע בוחר להתמסד, אני יודע שמגיע לה טוב יותר, לעזאזל מגיע לה הכי טוב בעולם, אך אני חייב לעשות זאת, אני חייב לטפס לפסגה ולהגשים את הבטחתי, אני חייב.
"מה אתה עושה?" היא שואלת כאשר אני יורד על ברך אחת מולה, יד אחת מכסה את פיה, ידה השנייה על השולחן כאילו היא מפחדת לאבד את שיווי המשקל שלה, והיא נראית מופתעת לגמרי, כמעט כמו אביה כאשר ביקשתי את ידה היום בבוקר.
אני נשבע שברגע הראשון, הוא היה בטוח שאני צוחק, הוא הכיר היטב את המוניטין שלי, וברגע הבא, מצאתי את עצמי מחוץ אל הקיר, ואביה נשבע שאם אני רק אחשוב על פגיעה בביתו אני אמצא את גופתי זרוקה בתעלה, ורגע לאחר מכן מצאתי את עצמי בחיבוקו של אביה, שמח שנהיה קרובי משפחה בקרוב, אביה היה מעט הפכפך כפי שניתן להבין.
"אנה בנקס, האם תסכימי להפוך אותי למאושר באדם ולהיות לאשתי?" אני שואל ומוציא טבעת ממקטורני, הטבעת הייתה יפה, זוהרת בכסף ובעלת אבן כחולה, היא הייתה שייכת לאימי, והייתה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה.
"אתה רציני?" היא שואלת ואני לא יכול שלא לאבד את הריכוז לרגע ולהתרכז בשפתיה המשוכות אדום, אך זה קורה רק לרגע, לאחר מכן, אני חוזר למשחקי.
"הכי רציני שיש." אני אומר לה, ומשהו בעיניי נהיה מעט נואש, כאילו אני פוחד שהיא תסרב לי או תצחק עליי.
"במקרה כזה, כן." היא אומרת, וקופצת עליי בחיבוק, צחוקה ממש משכר.
"אני אשמח להיות אשתך, אדוארד ברולין."