על מגדל גבוה

מרוגז קלות – בביקורת שלך לא הוזכר דבר על המסר בסיפור. אם כך אולי סביר להניח שלא הבנת אותו? לא הזכרת את התוכן בכלל, מה שקצת מעצבן כי כשמבקרים סיפור צריך לתת ביקורת גם על המסר והתוכן ולא רק על ה"חיצוניות" של הסיפור.
מבחינתי זאת לא הייתה ביקורת – כי את הדברים החשובים באמת בסיפור, לא הזכרת פעם אחת!
בקשר לסיפור- אהבתי מאוד. מהסיפור הבנתי שלפעמים כשמעיזים גם מתאכזבים, אבל צריך להעיז כדי לדעת. אני שמחה שזה נבחר לבחירת עורכים.
תמשיכי לכתוב :)

טוב, את רוצה שאני אומר לך את דעתי על המסר שלך? בסדר.
לא מצאתי אותו.
ובכנות, בעיני זה באמת בסדר. לא לכל סיפור חייב להיות מסר. לא כל טקסט חייב להיות משל. אבל באמת, אל תצפי ממני לנסות למצוא מסר שאפילו אם הוא נמצא שם הוא פשוט טובע בים של כתיבה בינונית, כי שתי הדרכים להראות מסר הן לכתוב סיפור גרוע שפשוט מראה את המסר שלו לעיני כל או לכתוב סיפור טוב שמעורר בך רצון לחשוף את המעמקים שבו. את כתבת סיפור סביר, שלא גרם לי סבל טהור מהקריאה שלו אבל גם לא גרם לי רצון לקרוא אותו שוב.
מעבר לזה, המסר בסיפור יכול להיות רב משמעי. בדרך כלל ככול שהסיפור טוב יותר ככה יש יותר דרכים לפרש אותו. הסיפור שלך כתוב בצורה טובה מספיק כדי שאפשר יהיה להסיק ממנו הרבה מסקנות שונות, אבל לא בצורה טובה מספיק עד שהוא יניע אותי להסיק אותן. בנוסף, מהדברים שלך משתמע שאת השתלת בסיפור מסר מאוד מסוים, אבל שוב, אם זה מה שרצית לעשות, עדיף היה לך פשוט לכתוב טקסט שמציג את המסר הזה או אפילו סיפור דליל שמדבר באופן הכי ישיר על המסר עם עלילה רדודה ויותר מדי דרמה (ואגב, כשאני אומר סיפור דליל, אין הכוונה שהוא צריך להיות כתוב באופן מחורבן. הוא יכול להיות משעשע ונפלא, מצמרר ומעורר מחשבה או מרגש עד דמעות, אבל כל עוד המסר בו מוצג ישירות והעלילה מעטה יחסית זה סיפור דליל). בקיצור, אם תשתפרי או תדרדרי, זו בחירה שלך, אבל אם את רוצה להציג מסר את פשוט לא יכולה להשאר ברמה הזאת.

תגיד לי אתה מרגיש טוב? אני לא מתכוונת להוציא ספר עם הסיפורים שלי, אני כותבת למגירה, אתה רוצה לך תתמקצע בזה ותכתוב רובוטי בלי רגש עם שפה גבוה, כתיבה שמימית, וסימני פיסוק ולא יודעת.. רד ממני אני כותבת בכייף שלי. בברכה פאר, לשעבר בתאל. מפגר, יהיר ונפוח.

או, אני מצטער, עשיתי טעות נפוצה. את מבינה, חשבתי שאת מהאנשים שיודעים לקבל ביקורת. תאמיני או לא, יש די הרבה אנשים שהצבעה על הטעויות שלהם עוזרת להם לתקן אותן, אבל אם את רוצה להמשיך ולטעות, ברור שאני לא יכול לעזור.
– אם את רוצה לכתוב למגירה, למה הבאת את הסיפור הנה? כלומר, כתיבה למגירה מעצם הגדרתה היא כתיבה למען עצמך ולא כדי שמישהו אחר יקרא אותה, אבל אם את פרסמת את הסיפור פה משתמע מכך שאת רוצה שאנשים יעריכו את איכות העבודה שלך ויגיבו על הסיפור.
– אפילו שאני לא כותב בלי רגש בכלל, הייתי רוצה שתסבירי לי משהו: באיזה אופן הרגשות עדיפים על הגיון קר? הרגשות טובים לבעלי הרגשות, וגם זה רק במקרים מאוד מסוימים, אבל ההגיון טוב לכולם. גם אם לא לטווח הקצר או במיידי, במאה אחוזים מהמקרים עדיף לבחור בהגיון. כמובן שלפעמים ההגיון אומר לך לבחור ברגשות, אבל סטיתי מהנושא.
– טוב, אולי אני נראה לך נפוח ויהיר, אבל זה לא משנה את הטעויות או השגיאות שלך.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

ודרך אגב, זה בדיוק היה הקטע של הקטע, לחזור ולחזור ולהראות שטוב אבל אז היא עושה שינוי. טוב? לא טוב? לך תדע…

שטוב לה*

טוב, אז ככה:
– בעניין המחמאות, מחמאות זה או לאנשים מושלמים שאי אפשר למתוח עליהם ביקורת או לאנשים שהם כל כך גרועים עד שאתה חייב לשפר את הביטחון העצמי שלהם באמצעות מחמאות. הסיפור הזה לא היה (גם למרבה המזל וגם למרבה הצער) באף אחד מהקריטריונים האלו.
– בעניין הכבוד: למה? ההגדרה של ביקורת בונה היא ביקורת לגופו של עניין, ההגדרה של ביקורת הורסת היא ביקורת לגופו של אדם. זו הייתה ביקורת לגופו של עניין (ואם את צריכה הוכחה, תמצאי לי פה עלבון אחד שמכוון כלפי הכותב של הסיפור. קדימה, אחד).
– בעניין הכבוד, זו מטבע לשון. אני גם אומר ״אלוהים אדירים״ מדי פעם ואני אתאיסט. וכמובן, שוב, זו ביקורת לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
– בעניין הביקורת, הפתרונות שאני מציע כלולים בתוך הבעיות שאני מציב. נניח, כשמורה למתמטיקה אומר לך שהחלפת בטעות מינוס בפלוס, את לא מתעצבנת עליו שהוא לא אמר לך מה לעשות כדי לפתור את זה כי התשובה כלולה בבעיה – לא להחליף את המינוס בפלוס.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח פרופסור

– זה סימפטום של מחמאה, לא הגדרה של מחמאה.
– לחזק את הביטחון העצמי של הכותב זה בדיוק מה שאני מנסה להמנע ממנו – אז הכותב ממשיך במה שהוא עשה לא נכון. חוץ מזה, אם נותנים מחמאות הכותב לוקח אותן בשמחה ופוטר את כל ההערות החשובות כהערות שוליים.
– אז את היית נעלבת מ… מה בעצם? בסך הכל אני באתי הנה ונתתי ביקורת הוגנת ואובייקטיבית (כי תאמיני או לא, זה בדיוק מה שזה היה). אם את נעלבת, זו באמת בעיה שלך ושלך בלבד.
– אז את צודקת. ו-מה? זה יגרום לשגיאות שלך להיעלם אם תצחקי עלי? בנוסף, גם לא כתבתי בחוסר כבוד.

אל תדאג מותק, גם לך יום אחד יהיה כוכב.

צחקתי עלייך? מה אמרתי? שאני מרגישה שהמילים בכבוד רב סתם נמצאות שם ואין להן שום משמעות? רק אמרתי את דעתי וממש לא התכוונתי לצחוק עליך.
הייתי נעלבת מכך שאתה כותב רק הערות. רק הבהרת מה הטעויות ומה הבעיות בסיפור שלי. לא הצגת דבר אחד טוב בו – כאילו הסיפור שלי בכלל לא טוב וכולו רק מורכב מטעויות ועוד טעויות ושגיאות ועוד טעויות. אישית – גם כשאני מרגישה שיש מלא טעויות בסיפור, אני כותבת מה דעתי עליהן וגם כותבת לפחות דבר אחד טוב כדי לעודד את הכותב להמשיך לכתוב. לכתוב לבנאדם רק את הדברים השליליים בסיפור שלו זה ממש לא מעודד, זה סתם עושה לו לא נעים.
כי כשאתה מציג לו רק את הדברים השליליים שמצאת, ואפילו לא דבר טוב אחד, יכול לגרום לכותב להרגיש שבסיפור שלו יש רק דברים שליליים, הדברים שבעצם אתה הצגת.
זה מה שהפריע לי.
"- בעניין המחמאות, מחמאות זה או לאנשים מושלמים שאי אפשר למתוח עליהם ביקורת או לאנשים שהם כל כך גרועים עד שאתה חייב לשפר את הביטחון העצמי שלהם באמצעות מחמאות." – זה מה שכתבת באחת התגובות שלך, ואני ממש לא מסכימה איתך. לדעתי מחמאות זה פשוט לספר לבנאדם מה אהבת.
פעם אמרו לי שאני כותבת סיפורים יפים. אני עד כדי כך גרועה בכתיבה? אולי אני פשוט כותבת בצורה מושלמת?
לא. ממש לא.
פשוט רצו להביע מה הם אהבו בסיפור.
רצו להסביר לי שיש בו גם דברים טובים נוסף על הדברים שצריך לשפר.

אל תגיד לי מה אני יודעת לקבל ומה אני לא.
לא אמרתי עלייך דבר אחד רע, רק הסברתי שאני לא מסכימה איתך.
אתה בחיים לא נתת לי ביקורת. עד כמה שידוע לי אף פעם לא ראית ביקורות שקיבלתי באהבה רבה. כל פעם שאמרתי עלייך משהו הדגשתי את המילה "לדעתי" אבל אתה פשוט קובע עליי דברים בלי להכיר אותי.
מעשה מגעיל לפי דעתי. אבל אני כבר לא יודעת אם אכפת לך מה דעתי.

ואני מזכירה לך שאני לא הכותבת של הסיפור.
רק קראתי את הביקורת שלך והבעתי את דעתי עליה.
אני שמחה שלא הייתי צריכה לקבל ביקורת כזו.

זה סוג של משל.
כעקרון, הכוונה הייתה לספר שוב ושוב כמה טוב לה. והיא נמצאת במקום שנח לה, אבל אז משהו כביכול קורץ לה, לצאת מהמקום הנח ולחפש מעבר אליו, אבל בסוף היא לא מצליחה.
ואני יפשט את זה עוד יותר, לדוגמא בן אדם שמרוויח יפה במקום העבודה שלו, טוב לו ויש לו כסף.- אזור הנוחות, להיות על המגדל. אבל הוא חושב שיש לו כישורים מעבר לתפקיד שנתנו לו בעבודה- הטריגר, השמש שקורצת. אבל בסוף הוא נופל. המסר בסופו של דבר לדעת שגם בסיכון אפשר ליפול. ורציתי לשתף בזה את האנשים מכוון שלי אישית זה קרה. יצאתי עם החבר הכי טוב ויצא מזה התרסקות.

כשגם שלוקחים סיכון אפשר ליפול*

זה בדיוק מה שעשיתי. עד היום, לכל סיפור שקראתי כתבתי ביקורת, ותאמינו או לא, רוב הכותבים קיבלו אותן יפה.

– אני מצטער, אבל אדם שלא מסוגל לקבל ביקורת הוא אדם שלא מסוגל לקבל ביקורת. אין פה שאלה של היכרות. נתתי ביקורת הוגנת ואת סירבת לקבל אותה. זהו. וזה שאת לא הכותבת לא משנה, כי עד כה את די התיימרת לייצג אותה.
– אמרת עלי שאני נפוח ויהיר, אבל היי, זה לא נחשב, נכון? כי בדרך כלל נפוח ויהיר זו מחמאה.
– בסיפור הזה אין שום מאפיינים מיוחדים שראוי להחמיא עליהם, ולכן השגיאות הן הדבר היחיד הראוי לציון בעיני.
– בדרך כלל מה שקורה כשאדם מעודד כותב בביקורת שלו הוא שהכותב לוקח בשמחה את המחמאות וזורק לעזאזל את ההערות. ככה הוא צובר ביטחון עצמי וממשיך באותן טעויות שעליהן העירו לו, וכל הביקורת מתבזבזת על אוזניים אטומות.
– העניין הוא שלרוב (לא תמיד, אבל לרוב) חייבים להסתכל על הסיפור כמכלול כדי לתת מחמאות – נניח שיש לך סיפור שהפיסוק בו מושלם אבל המשלב הלשוני בו נורא ואיום. לא תוכלי לומר לכותב על דבר כזה "כתיבה נפלאה". תהיי חייבת לומר מין מחמאה מעורבת במקרה הכי טוב, משהו בנוסח "הפיסוק מצוין, אבל המשלב הלשוני נמוך". לא תוכלי להחמיא באופן שלם.

הגעתי למסכנה שהביקורת שלו לא רלוונטית לגבי, קראתי כמה דברים שלו, מאוד נחמד. אבל אנחנו כותבים שונה. אני מתרכזת בדברים אחרים מאשר משלב לשוני גבוה ופסיקים במקום.
זו לא הפעם הראשונה שהוא קוטל אותי. וכאן זה לא מקום לביקורת מבחינתי, כי הגולשים כאן לא לוקחים את כל הגורמים בחשבון. אז הם לא יודעים לתת ביקורת.

וזה שקראתי נפוח ומתנשא, כי הוא באמת כזה. אני בטוחה שיש משהו אחד טוב בקטע. למה הוא לא טרח לציין אותו? נגיד הוא אהב את ההתחלה. אז הוא טרח לציין שהיא הגיונית. רק הגיונית? תודה באמת.
ובנוסף את כנראה מעריצה אותו או משהו, במיוחד אם זה מרוגז קלות. אז את לא שמה לב להתנשאות.

חחח בחיים לא אמרתי שהוא לא נפוח ומתנשא. רק אמרתי שמדוע לציין זאת בפניו, זאת ביקורת הרבה יותר קשה ממה שהוא הביא לך.
אולי הוא לא רלוונטי אלייך אבל בכל זאת הוא צודק בנוגע לעובדה שחזרת על עצמיך. יכלת לארגן את הקטע קצת יותר טוב כדי שיהיה מושלם, ככה שהוא לא חסר תועלת לגבייך מאה אחוז בכל זאת.
הגולשים לא לוקחים את כל הגורמים בחשבון? אני מצטערת. לא משנה מה תגידי לי אני בחיים לא אשתכנע שהאתר הזה לא מיועד ספציפית לביקורת וחוות דעת כיוון ש… זה בשימוש היחידי שלו כנראה.
הוא לא ציין עוד דברים וגם לי זה היה מוזר. אחר הוא הסביר שבעיניו ככה אמורים לתת ביקורת. הוא ציין יתרונות וחסרונות בצורה יבשה כנו נקודות וזהו. אין בזה שום דבר רע אם גם הדברים הרעים וגם הטובים הם טכנים ביותר.
אני לא "מעריתה אותו" כי אני לא ממש ילדה בת שמונה. יש לי ביקורת כלפיו. אבל אני גם כן מעריכה אותו מאוד, גם בגלל העובדה שהוא פשוט עושה מה שנראה לו והוא די הגיוני. הוא לא ישקר או יתחנף. הלא כך העולם אמור להתנהל? זה יותר ממה שאני יכולה להגיד על הרבה כאן

את יודעת מה? כן, רק הגיונית. לא יותר מזה. בואי נניח שאת בחור, ושאת בדייט עם אישה, ולאישה הזאת אין שום מאפיינים מיוחדים – נכון, היא לא נראית נורא ואיום, אבל גם אין לה שום דבר שמייחד אותה מכל בחורה בינונית אחרת שראית בחייך, כמו איזה אופי מיוחד או צחוק נעים או איזה מבט שאת מאוד אוהבת. האם היית נמשכת אליה? האם היית מהללת את היופי שלה וחושבת שהיא הדבר הנפלא ביותר שקרה לך? לא. את היית מושכת בכתפיים וממשיכה הלאה (בהתבסס על ההנחה והיית בחור שמחפש מערכת יחסים רצינית), אלא אם כן היית ממש נואשת. בעיני, הסיפור הזה הוא אותו הדבר – לא סיפור נורא ואיום, אבל גם לא יצירת מופת, ואין בו שום דבר שיציל אותו – לא כתיבה מלאת חן או סגנון נעים לעין או אפילו איזה מסר פילוסופי עמוק במיוחד. בעיני, בכל אופן, הסיפור הזה רק גורם לי לרצות למשוך בכתפים ולהמשיך הלאה. אני, באופן אישי, לא מצאתי בסיפור הזה שום דבר שיש להחמיא לך עליו יותר מדי. כמובן, לסיפור הזה אין איזו שומה ענקית במרכז המצח או אף שיצא מתעמולה נאצית על יהודים, אבל הוא גם לא ראוי לשום מחמאה מיוחדת.

תודה :)

צודקת מאה אחוז, לא הייתי צריכה לדבר ככה. תודה שהערת לי והארת את עיני.

תקשיבי, אני לא יודע מה איתך, אבל לדעי בשלב מסוים בחיים שלו אדם חייב להתבגר. התבגרות כוללת, בעיני, גם את היכולת לקבל ביקורת, אבל גם את היכולת להבין שעלבונות זה לא כזה עסק גרוע. זה לא יותר ממילים שדחוסים בהן רגשות של קנאה ומרירות וכעס. רק מילים שאפשר להתעלם מהן אם צריך. ובנוסף, אני בשום שלב לא העלבתי אף אחד- “אם את רוצה להציג מסר, את פשוט לא יכולה להישאר ברמה הזאת” זה תנאי "אם", לא עלבון. יכול להיות שזה משתמע בעיניך כעלבון, אבל אם תסתכלי על זה זו לא יותר מהצהרה טכנית.
כשאני מבקר, אני מבקר בצורה אובייקטיבית ונטולת רגש. אם אדם לא יכול להתמודד עם ביקורת הוגנת, נו, זו כבר לא בעיה שלי.

מרוגז קלות, זה יכול להיות בעיה שלך יום אחד.
"אני יכול לסכם בכך שאם אחרי שקראתם את זה הצטרפתם לחלק ששונאים אותי אני לא מאשים אתכם," -אתה.
אף אחד לא שונא אותך. אף אחד לא מאשים אותך. אף אחד לא רוצה לעשות לך רע.
תתחשב באנשים. כשאתה רואה שלחלק מהאנשים קשה עם הביקורת שלך, והם אפילו מבקשים ממך להפסיק, הם פותחים בפניך את לבם וחושפים את החולשות שלהם בפניך ואתה מתעלם. אתה מתעלם כי כל אדם צריך להתבגר. כי כל אחד צריך לדעת לקבל ביקורת. כי כל בן אדם צריך להיות בדיוק כמו השני.
לאחד יותר קל לקבל ביקורת ולשני פחות. לשני קשה.
אתה לא חייב לסגור את לבך, אנחנו לא באים נגדך.
אתה נשמע לי מאוד מעניין וקראתי חלק מסיפוריך, הייתי רוצה להכיר אותך יותר.

– אם אני ביקרתי בצורה הוגנת ושני אנשים הסתערו עלי בטענה שאני לא הייתי בסדר – סליחה, קשה לי לראות איך אתם לא באים נגדי.
– אם תסתכלי טוב תראי שאף אחד לא ביקש ממני להפסיק בשום שלב, וגם אם כן, להפסיק ממה? הביקורת כבר נכתבה ואני לא יכולתי לצפות מראש את תגובת הכותבת, כי אני לא מכיר אותה.
– אני מצטער, אבל לקרוא לי "מפגר, יהיר ונפוח" זה לא לחשוף בפני חולשה – זה להכנס בי בכל הכוח. כוח די עלוב, כמובן, שמקורו בצורך ילדותי, אבל בכל הכוח שעומד לרשותה של הכותבת.
– אז בעצם את רוצה שאני אעשה… מה? אתנצל? זה לא בא בחשבון. אני לא מתכוון להתנצל על טעות של הכותבת (כן, טעות. להכנס במישהו שמנסה לעזור זו טעות). לעזור לכותבת בדרך רגישה יותר? בלתי אפשרי. כבר הסברתי למה ביקורת רגישה היא בלתי אפקטיבית. ללכת מכאן ולתת לתגובות כועסות עלי לזרום? אפשרות, אבל אני פרפקציוניסט, ואני יודע שאני לא אוכל לנוח עד שאני אדע שניצחתי.
– את רוצה להכיר אותי יותר? בסדר. תקראי סיפורים שלי. תגיבי לי. אל תנסי לעזור לאנשים שאני נלחם בהם.

נלחם בהם זה קצת יותר מידי קיצוני…

לא, זה בדיוק מה שזה – אני נלחם באידיאלים הילדותיים האלו שהם מייצגים. מלחמה קטנה ומילולית, אבל מלחמה.

ואני אמשיך בצדקתי ואת תמשיכי לטעות. אין לך טענה מוצקה, ועד שאני לא אשמע כזאת אני אשאר בעמדתי.

לא ביקשתי הוכחה מוצקה, ביקשתי טענה מוצקה. את יודעת למה? כי אני בן אדם הגיוני. כי אם אני מתווכח עם בן אדם אני גם מקשיב לו, בניגוד אלייך. אני לא נשאר בעמדה שלי כמו אידיוט. אז אם תצליחי להעלות טענה שאני לא אוכל להפריך, אני מוכן להתנצל.

אלוהים אדירים-
מישהו מקשיב בכלל למה שהוא אומר? -_____________-

הוא התייחס לסימני פיסוק, לחזרות, לצורת הכתיבה- בצורה מאוד אובייקטיבית ומנומקת. מה אתן רוצות ממנו?
הוא גם לא רשם שום דבר גרוע אפילו! רק; בינוני, סביר, התחלה הגיונית, חזרות מייגעות, משלב רדוד, דקדוק מצויין, תחביר מצויין…- ובכבוד רב.
אז הוואא לא ההתתייחחסס לממסססררר. כמה בלתי מוסרי מצידו! אז הוא לא התחנף ורשם "חחחחחחחחחחחחחחחח אבל זה בסדר חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח זה יפה חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח כל הכבוד על המאמץ חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח (: XD <3 <" אז שפשוט לא יגיב לך יותר?? אני חושבת שזה הפסד למישהו שרוצה להתקדם בכתיבה שלו… הוא היחידי שכתב לך אשכרה מה אפשר לשפר :\ חבל לי על זה, אבל אם ההרגשה שלך שכולם יתנו לך להרגיש טובה ומעולה יותר חשובה בעינייך, לכי עם זה.
בקצרה- את שונה הוא שונה. הכל בסדר. עכשיו תחליטי אם את רוצה קשר עם אדם כזה או שאת פוסלת אותו וכאן הדרכים מצתלבות.
בהצלחה ^^

דבר נוסף-
אם הוא העליב, זלזל, דיבר בחוסר נימוס, כבוד- או יצא נגד ערך אחר מאוד חשוב, אז יש סיבה טובה לקטול אותו. תדגימו מהטקסט. אחרת כל מה שתגידו לגביו חסר כל בסיס. מה שאגב זו קצת צביעות לצאת נגד חוסר כבוד, כשאם מישהו מסתכל על התגובות אתן הייתן הרבה פחות מכבדות ממנו XD הו אירוניה מתוקה. הו האבסורד. היכן אלוהי ההיגיון?

קלעת בול, תודה רבה!!!

– אז בעצם מה שאת אומרת זה שהסיפור הזה הוא לא סיפור, הוא פשוט התבכיינות.

– משלב לשוני לא חייב להיות גבוה, נכון, הרבה סופרים טובים כותבים בסלנג, אבל הוא חייב להיות תואם. כשאדם מנסה לכתוב במשלב לשוני גבוה ואין לו מושג איך לעשות את זה מה שיוצא הוא שמילה אחת היא סלנג מחפיר והבאה אחריה היא מילה גבוהה בשימוש לא נכון (נניח, כמו כשמשתמשים במילה "אינו" לתאר פעולה בעבר)
– את ראית את ההגדרה של ביקורת בונה. את יודעת שאת טועה כאן. זו הייתה ביקורת בונה.
– בולשיט. את ראית סיפורים אחרים בבחירת העורכים? זה שהסיפור שלך נכנס לבחירת העורכים רק אומר שהעורכים (שחושבים שאנחנו צעירים מכדי לכתוב כמו שצריך) אהבו אותו והכניסו אותו לדף אחד יחד עם עוד סיפורים בינוניים.
– עד לפני שנה הייתי בן שלוש עשרה. הייתי אז אותו דבר אבל פחות משכיל.

ועכשיו קראתי את רובן של התגובות. כל הכבוד על בחירת העורכים.

אוהו, שוב האידיבידואליזם הזה… אין פה "דעות שונות". יש פה צודק וטועה.
ואת בעצם אומרת שלא אכפת לך אם את צודקת או טועה – את פשוט תמשיכי בדעתך, לא משנה כמה חסרת הגיון היא, העיקר שאת תשארי בעמדתך.

לא, זה שלא אהבת אבל לא היית מסוגלת להסביר למה באופן שמתבסס על הגיון אומר שאת טועה. בנוסף, הסברתי לך כבר שלוש פעמים למה לא אמורים לכתוב בביקורת דברים טובים ואת פשוט התעלמת.

הבדל הוא שאני כותב בהגיון, בעוד שהביקורת שלה מתבססת על.. אממ… רגש? זה לא עובד.

הסיפור שלי מבוסס על רגש וקראת לו התבכיינות.
אם אתה לא מבין שספרות לפני שהיא פסיקים, נקודות ומשלב לשוני גבוהה. היא קודם כל רגש. אז אתה יכול להיות סופר. אפילו סופר שהפיסוק שלו במקום, והמשלב הלשוני גבוהה. אבל אף אחד לא יקרא את הסיפורים שלך ויגיד מצמרר, נגעת בי, נכנסת לי ללב. הצלחת לחדור אליי. גם ביקורת צריכה להיות רגישה לפני שהיא העניינית. במיוחד שאתה לא מושלם בסיפורים שלך.

זה לא נכון. אנשים קוראים את הסיפורים שלי, ומה שהם אומרים זה בדיוק מה שאת מתארת – תגובות רגשיות. כמובן, אולי זה בגלל שלאנשים אין מושג על מה הם מדברים, אבל העובדה היא שהם מגיבים באופן רגשי. ואני לרוב לא מביע רגש מסוים בסיפורים שלי (חוץ מדכאון ושנאה…). אז איך זה קורה? איך זה שאני כותב בלי רגש ומעורר רגש?
תחשבי, נניח, על מוזיקה. זה לא יותר מרצף של צלילים, אבל אנשים יוכלו לומר לך מייד אם קטע מסוים הוא שמח, עצוב או כל רגש אחר. מנגינה עצובה שהולחנה על ידי בן אדם במצב רוח טוב (בהנחה והיא הולחנה כמו שצריך) תזוהה כעצובה, בזמן שמנגינה שמחה שהולחנה על ידי אדם עצוב תזוהה כשמחה. זה לא משנה כמה רגש את תרגישי בזמן הכתיבה, אם לא תדעי להביע אותו כמו שצריך הסיפור יצא שונה לגמרי ממה שהתכוונת. תזכרי שהקורא הוא לא את, שיודעת מה הרגשת כשכתבת את הסיפור הזה, אלא אדם אחר, שונה לגמרי, שאין לו חצי מושג מי את.

אבל ביקורת היא עניין של הגיון, לא של טעם אישי. את יכולה לנסח ביקורת איך שתרצי, אבל יש דרך נכונה ויש דרך שגויה. לאהוב ולא לאהוב זה עניין של טעם אישי.

אני אגיד שוב , הסימני פיסוק שלי בסיפור הזה הם לא במקום בכוונה.
ולא התכוונתי להעביר תמיהה ובילבול.
תראו, אני מעריכה בני אדם שאוהבים ורוצים לכתוב בצורה מקצועית. אני לא אחת מהם. הסיפור שלי לא מקצועי-בכוונה! בעיני זה כל מה שכייף לי בכתיבה, להוציא מהלב בלי לחשוב על כל פסיק. זה הסגנון כתיבה שלי, למי שזה צורם בעין שלא יקרא. אני בעד להפסיק את הדיון הזה, כי הוא לא מגיע לשום מקום.
בהצלחה לכולם בכתיבתם המקצועית וגם הלא…

את מבקשת מאיתנו להיות פתוחים יותר אבל מתעלמת ממה שאנחנו אומרים. אני הסברתי מיליון פעמים למה לא אמורים לתת מחמאות בביקורת ולמה לא היה שום דבר שציינתי שאהבתי. וכמו שכבר אמרתי, יש המוני דברים שהם עניין של דעה ואין בהם טועה או צודק, אבל ביקורת היא לא אחד מהם. יש דרך נכונה ודרך שגויה לבקר. ובעצם, מה סובייקטיבי בביקורת שלי? היא לא מעורבת רגשית בשום דרך.

אתה צודק.
רד מהסיפור שלי…