שבועת הלוחם.

אל תוך החושך, מטר של אפלה, אני מביט.
היא איננה.
אני רק עומד נטוע על מקומי ונועץ עיניים באותו מקום אחרון בו דרכו רגליה, המחשבות נעצרות. הן קופאות ואני בטוח שאיבדתי את הדעת. אבל כוכב בודד בוער לפתע ברקיע השחור והוא מצית חזרה סדרה של זיכרונות; הבעות פנים, קולות, מבטים וצליל נקישה מחריד כשהלהב נוחת על הקרקע ונאלם.
היא שוכבת על האדמה הקרה, אבל איך זה קרה?
נשבעתי להגן עליה…
כל כך רציתי להאמין שכל זה קרה רק בתודעה שנעה בין ערות לחלום, בין שמיכה עבה וכרית רכה.
לא ייתכן שהיא אבדה לנצח. לא יכול להיות שלעולם לא אראה אותה שוב צועדת לקראתי במבט זחוח, בגו זקוף, גאה על השיגיה באומנויות הלחימה שהתעקשה שאלמד אותה. שלעולם לא ארגיש אותה שוב, קרוב בחסות החשכה, מקשיב לנשימות הקצובות שהולכות ומאיטות כשהיא נופלת סוף סוף לשינה עמוקה…
העולם הזה שונה. הוא מורכב מתכונות של אכזריות והתמדה. דרושות מיומניות הישרדותיות ותיחכום כדי להמשיך להחזיק בחיים, כדי שלא ליפול לזרועותיהם עשויות הפלדה של אנשי הצללים. דרושה זהירות רבה ומחושבת, והיה לי ברור שהיא לא תחזיק מעמד לאורך זמן. לא אם אסרב ללמד אותה, להיות לצידה.
היא הייתה מבריקה. בעלת קליטה מהירה ויכולת הבחנה מרשימה ומאוד מודעת לכל זה.
היא הייתה מסתובבת, טירונית חסרת כל ניסיון, עם חיוך יהיר ומבט מלגלג כל אימת שניסיתי להסביר לה מהלך חדש, או טקטיקה מסובכת שהרכבתי.
זה שיעשע אותי בהתחלה. לצפות בה מתאמנת עם מקל העץ השחוק ממנו סירבה להיפרד, גם כשהצעתי לה אחת מחרבות המתכת שלי.
עם הזמן זה שבה אותי. ומאוחר יותר, גרם לי לאבד כל עניין בעולם בו היא והחיוך הזה שלה אינם קיימים.
נשבעתי להגן עליה בחיי…
איך ייתכן שהיא שוכבת, קרה כקרח, על הקרקע ואילו לבי שלי עומד מנגד, פועם ונושם…?
אצבעותיי נקמצות לאגרוף והציפורניים חותכות עמוק בבשר. כשלפתע קולות נקישה קצובים בקצב משתנה מגיעים אל אוזניי.
אני מביט סביב, לבי מחסיר פעימה. אבל אין כאן איש. אני מביט אל הקרקע שלרגליי ואני פתאום מבין שאלה טיפות, זולגות היישר מסנטרי ארצה…
אני עוצם את העיניים ומרכין את הראש. כל אינסטינקט הלוחם שבי צורח לי לברוח, לנוס מהמקום אל עיר אחרת, אל מקום בו אהיה מוגן מפני אנשי הצללים שעוד עלולים לחזור, אבל רגליי אינן נשמעות ואני נותר עומד, נטוע על מקומי.
היגון מרתק אותי במקום עומדי ולפתע כאב עז מפציע. דם מכסה את המותן הימנית, במקום בו חדרו אצבעותיו של היריב מולו נלחמתי, אבל זה לא כאב כזה…
הכאב שאני מרגיש הוא חד יותר. נצחי.

היא רצה לקראתי, חיוך ענקי על פניה וידיה אוחזות במשהו גדול, מכוסה נוצות.
אני מחייך, רק קצת. "הצלחת לתפוס אותו."
היא פולטת צחוק ערמומי ונעצרת כשהיא מגיעה אלי, "אף תרנגול לא יצליח לחמוק ממני!" היא מפטירה. "אני בלתי מנוצחת, קליין."

היא שוכבת לידי, היא קרובה כל כך שאני יכול לחוש את פעימות הלב שלה כנגד בית החזה שלי.
"קליין?…" היא לוחשת, היסוס קל מורגש בקולה.
"ממ…?"
ראשה מושען על כתפי והיא מרימה אותו קלות כדי להביט בעיניי. "אני לא פוחדת… אתה יודע?" זאת לא בדיוק נימה של שאלה, לכן אני לא עונה. והיא ממשיכה כעבור מספר רגעים, "אנחנו נשרוד. אני יודעת את זה. אני… אני מרגישה בטוחה איתך."
אני פוקח עיניים קלות, זאת הפעם הראשונה שהיא נותנת מזור לאי-אלו רגשות שמקוננים בה.
היא מעולם לא פתחה בפניי את לבה בצורה כזאת לפני כן. מילים היו חסרות משמעות, דווקא לאור העובדה שהן היו גלויות כל כך בפניה, עבורי לפחות.
אני זוכר כל רגש שעבר בה, זוכר כל קו דק שנמתח מעל הגבות שלה, כל רמז דק לפחד, או שמחה בעיניים הגדולות היפות שלה.
הייתי נוהג להביט בה ולבחון את ההבעות האלה, את הבעת הרגש הדקה הזאת כשהייתה חושבת שאני לא שם לב.
"אנחנו נשרוד," היא אומרת. "נכון?"
זה מפתיע אותי ומחמיא לי בעת ובעונה אחת. הילדה שאני לא יכול יותר לחיות בלעדיה, הנערה החזקה והאמיצה הזאת שלעולם לא חושפת פחד או כניעה, היא בחרה לפתוח בפניי את לבה ולהכניס אותי פנימה.
בתגובה, אני רק שולח את ידי סביבה ומאמץ אותה אלי חזק. אני לא מרפה, עד שאני שומע את הנשימות הקצובות מאטות, מחליקות אל תוך שקט חמים ורוגע.

דם בכף ידי הימנית גורם לציפורניי להחליק על הפצע ואני שומט מתוך עוצמת הפגיעה של שטף הזיכרונות, את החרב הדקה מידי השמאלית.
האחיזה החזקה שלי נרפית, וכשהלהב נוקש על הארץ ונודם, אני פוסע קדימה ונגרר אחריו, נאנק ומושך את עצמי, כורע לצידה.
בגדיה ספוגים בדם טרי שממשיך להציף את הקרקע, פניה גם הם מוכתמים ועיניה הגדולות פקוחות לרווחה, באותו מבט אחרון אל אוייב שידעה שלא יהיה עוד בכוחה להביס.
הדמעות זולגות בקצב מהיר יותר עכשיו ונחל זעיר של מים מרים שוטף את פניי. אני לא אומר מילה כשאני מושיט את ידי ומחליק את אצבעותיי על עיניה, עוצם את המבט הקפוא לנצח. סוגר כל תקווה שהייתה בי לחזור ולראות אותה מחייכת אלי שוב.
אני מוכרח ללכת. צורחות לי מחשבותיי. אני סוגר את אצבעותיי על מקל העץ שנח על יד גופה הדומם.
מיראן… אהובתי…
אני מבקש בעד סכר הדמעות להיעצר ונעמד.
"תשמור על עצמך בשבילי." אמרה לי לפני שהקרב החל. אבל למה לא נשארה לצידי, כדי שאוכל להמשיך לעמוד בהבטחה?
אני נותן לעצמי מבט אחרון, אוצר אותה בזיכרוני. וברגע אחד אני מסתובב ורץ לכיוון השני. רץ על חיי. רץ, כדי להבטיח שמילותיה האחרונות לא יהיו לשווא, עד כמה שאני רק אוכל…