מה אני עושה פה בלעדיך? -המשך לחיים בהוליווד- פרק 1

~במטוס, מנקודת מבטו של ג'סטין~
"מיילי!" קרא הארי בוכה, "רינת!" קרא נייל בוכה, "לין!" קרא זאין בוכה.
שלושתם בכו כמו תינוקות שרוצים אוכל ולא יודעים איך לבקש זאת.
ישבתי ליד החלון, שתקתי והבטתי אל הרקיע, אל העננים.
יכולתי לראות את דמותה של מיילי, דמותה של רינת, ואפילו את דמותה של לין, מבעד לעננים.
הזיכרונות הרבים שנחרטו בראשי, נחתמו על ידי דמעותיי בערב האחרון בישראל.
"חכו…" קראתי בשקט לעבר דמויות חברותיי שהתפוגגו עם תנועת העננים.
"הכל בסדר, ג'סטין?" שאלה קורן תוהה.
הסתובבתי אליה, "כן… אני בסדר…" אמרתי כאשר אני מנסה לחייך חיוך מזויף, על מנת שקורן לא תהיה מודאגת.
הארי, שישב מאחורינו יחד עם נייל וזאין, משך את ידי וניגב את דמעותיו בשרוולי.
"איו! הארי! אתה כזה דוחה!" קראתי לעברו בזעם.
הוא לא התייחס למה שאמרתי, הוא המשיך לבכות, יחד עם נייל וזאין.
הם באמת נקשרו אל הישראליות הללו…
גם אני ממש נקשרתי, אל קורן.
אז ניסיתי לדמיין את עצמי במקומם, ללא חברתי, קורן.
זה עצוב… אני בהחלט מבין אותם…
אבל בטח להן, הבנות, זה יותר קשה, כיוון שהן לא מפורסמות… לא יהיו כתבות או פוסטרים שיזכירו להם אותן, ואילו הארי, נייל וזאין כן מפורסמים, והבנות יזכרו בהם כל פעם שיביטו בפוסטר ישן, שאפשר למצוא בכל חור.
אבל הם לא מפורסמים כמוני… אז… מזל שקורן איתי.
"תקשיבו, חברים." פניתי אל שלושת הבכיינים, "זו טיסה של 12 שעות, ואין מצב שתבזבזו אותה על הזלת ריר מהעיניים ומהאף… תעשו משהו אחר, מעודד יותר…" הסברתי את עצמי.
"אבל… אבל… אבל…" החל הארי לומר.
"Don't worry – be Harry!" (אל תדאג – תהיה הארי) אמרתי לו ביטוי נפוץ וידוע.
"אבל אני הארי…" הוא אמר מגלגל את עיניו.
"אז אל תדאג!" ניסיתי להסביר.
"אבל אני כן דואג…" הוא ניגב את דמעותיו.
קמתי ממקומי, "זאין, נייל, שבו בבקשה ליד קורן בינתיים, אני רוצה לדבר עם הארי בפרטיות לכמה דקות." אמרתי להם.
"בסדר…" הם הסכימו.
ישבתי ליד הארי, "מה?" הוא שאל.
"תראה," התחלתי, "אתה לא היחיד שמתגעגע אל מלי ואתה יודע את זה." המשכתי מסמיק.
"מי השני?" הוא שאל, הבטתי בעיניו מעוררות הקנאה, הוא לחש בשקט: "אתה?".
הנהנתי, "לא מתגעגע אליה בתור בת זוג, היא פשוט חברה ממש טובה שלי…" הסברתי לו.
"מה אתה מנסה להגיד לי בזה?" הוא שאל.
"אם אתה תמשיך לבכות, בסופו של דבר גם אני אתחיל, ואני לא רוצה לבכות…" סיפרתי לו.
הוא השפיל את מבטו, "היא רחוקה ממני בחצי גלובוס… אני לא יכול להישאר באמריקה…" מלמל.
"תקשיב," פניתי אליו, "אני יודע שהמרחק בין קנדה לאטלנטה שבארה"ב הרבה יותר קטן, אבל בכל זאת, גם אני הייתי צריך לעזוב את חבריי ומשפחתי על מנת להתחיל קריירה." סיפרתי לו מלב אל לב.
"אבל אני כבר ותיק… אולי פשוט… אפרוש?" הוא שאל אותי בשקט כאשר דמעה נוספת זולגת על לחיו.
"לא!" צעקתי, לא יודע למה, אבל המטוס היה שקט דווקא בשנייה ההיא שצעקתי את זה, וכל הנוסעים הסתכלו עליי בתדהמה.
"שום דבר, אתם יכולים לחזור לעיסוקיכם." אמרתי לנוסעים, מעט בחוצפה.
לאחר מכן חזרתי להביט בהארי, "אתה תראה אותה שוב." אמרתי לו ובאתי לקום.
"אני לא חושב…" מלמל הארי בעצב.
"אני מבטיח לך שתראה אותה שוב." חיזקתי את דבריי.
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" שאל אותי הארי.
הנחתי את ידי על בטני, "תחושות הבטן של ג'סטין, הן אף פעם לא משקרות." אמרתי לו קורץ.
שתקתי למספר רגעים ואז אמרתי: "או.קי, עכשיו הבטן שלי אומרת לי שאני רעב…" אמרתי בשקט, "דיילת!!!" קראתי אל אחת הדיילות.
וואו, אני מוזר.