שמונה אחר בערב

את שתי הסיגריות האחרונות בחפיסה אני שומרת תמיד לשעה שמונה בערב בדיוק. אני מתיישבת במרפסת בביתי, צופה בכל אורות תל-אביב, מניחה את רגליי על השולחן שעלה אלפי שקלים והגיע ביבוא אישי מאיטליה, מחזיקה בידי כוס קפה מהביל ומדליקה את הסיגריה הראשונה. העשן חודר על גרוני ולאחר שאני מחזיקה אותו כלוא בין ריאותיי, אני משחררת אותו בצורת עיגולים מושלמים. חיוך מתנסך על פניי ואני מדמיינת את עצמי יושבת בין הטובים שבמאפיונרים. או הרעים שבהם, די קשה להגדיר מושג שלילי בצורה המעולה ביותר. הפחד שהוריי יתפסו אותי מעשנת סיגריה נעלם לפני שנה או שנתיים, וממילא הם לא נמצאים בבית מחמש בערב עד חצות ולפעמים אף מאוחר יותר. אינני יודעת מה הם עושים, אך אני מנחשת שהם לא עסוקים בענייני עבודה, אלא יותר עסוקים בלאהוב אנשים אחרים, ולא אחד את השני. עטיפה של זהב עם תוכן העשוי פלסטיק. העשן היוצא מבין שפתיי משעשע אותי, הוא כמו כל הבנים שאני מכירה – מגיע רק כאשר אני מדליקה אותו ונעלם כשאני גומרת פעם או פעמיים. בדלי הסיגריה המסתיימת מתפוררים להם במאפרה כשאני מכניסה את הסיגריה השנייה אל שפתיי. ידי מושטת ללחוץ את המצית, אך אוזניי מספיק רגישות בכדי שאוכל לשמוע את נקישות העקבים ואת סיבוב המפתח בדלת. הדלת נפתחת, ואני יושבת לי בסלון המרווח, הטלוויזיה דולקת ואני משחקת לי באייפון. ניחוח בושם חריף נודף ממני, מוכן ומזומן על השולחן במרפסת, ביחד עם קופסת מסטיקי המנטה העדינה, לכל מקרה שלא יגיע. ריח היין הנודף גורם לי לנחש שאמא הגיעה הביתה, כי אבא מעדיף וויסקי חזק וטוב. רשרוש מפתחות ניתך על שולחן העץ אשר במטבח, וצחקוקים גבריים נשמעים ביחד עם קולה המוכר של אמי. אני מנחשת שזהו עוד אחד ממאהביה של אמא, וכאשר אני שומעת צליל טריקת דלת, גם דלת המרפסת נסגרת. אני נושמת לרווחה, יורקת את המסטיק חסר הטעם שבפי לעבר רחובות העיר הגדולה ומתיישבת באנחה על הכיסא. אני מחכה עוד כשתי דקות, וברגע שאני שומעת צווחות הנאה, אני מכניסה שוב את הסיגריה אל פי, בתקווה תוסח דעתי מהמתחולל בחדר אמי ושאוכל ליהנות מהסיגריה האחרונה שלי להיום. אני מדליקה את הסיגריה בעזרת המצית, ושואבת בהנאה את תכולתה. אני מביטה במצית, הוא אינו מיוחד, שחור עם עיטורים כסופים ועוטפת אותו באגרופי. את השאיפה האחרונה אני שואפת בכל כוחי, מרגישה את העשן מתערבל בתוך קרביי, נושפת באיטיות וממשיכה לשבת שניות ארוכות ולבהות בריק. אני מועכת את הסיגריה באצבעותיי הארוכות ומתרוממת בכדי להיכנס חזרה הביתה, כשבידיי המצית וקופסת הסיגריות הריקה. אני מספיקה להיכנס אל החדר לפני פתיחה נוספת של הדלת, וצוחקת שהגורל הביא לכך ששני הוריי יגיעו בתשע בערב אל הבית, וימצאו אחד את השני מתעלסים ביחד, אך לחוד. אני שומעת את צעדיי אבי ונערת הליווי שאיתו, ומחכה לקריאות ההפתעה שלהם. בינתיים, אני משחקת בקופסת הסיגריות שחיסלתי, ומתכננת איך לחסל גם אותם.