נערים – פרק 1

רצתי בשבילי היער, הקור עטף את גופי. הרגשתי קפוא כול כך, אך חזק כול כך באותו הזמן. אדים יצאו מפי שגרמו להרגשה חמימה אך לא יותר מדיי חמימה. "אני יודעת שיהיה לך קשה בדרך ג'ייס, אבל עלייך לזכור שאם תיכנע, אתה משליך את כל העבודה הקשה שאביך ואני עשינו". מילותיה של אימי גרמו לי לתחושת פחד ועצב בו זמנית. כי מיד אחרי זה נזכרתי במה שקרה "רוץ ג'ייס ואל תביט לאחור!" קול נפץ נשמע והבית החל לעלות באש, קורה תומכת נפלה על אימי ושיטחה אותה על רצפת העץ שהחלה לעלות באש מרוב החום, חיילים שהאות C מוטבעת על כתפיהם פרצו הביתה. הם חבשו קסדות שחורות והיה להם מין טבעות שחורות כאלה. אסור לי להיכנע, לא אחרי מה שהבטחתי לאימי. "תיקח את זה, אנשים יבואו לחפש את זה, אל תיתן להם אותו בחיים. זו התקווה לחיים שלך. זו התקווה לשלנו." נדתי בראשי לשלילה ואחזתי בידי הימינית שכבר קפאה לה בפגיון שחור. עוד לא שלפתי אותו כדי לראות את הלהב אבל הוא בהחלט היה קר כקרח.
"הוא שם!" שמעתי חייל קורא מאחוריי, הבטתי לאחור. מיליוני חיילים יצאו מהעיירה שעלתה באש והתקדמו לעברי. למרות הכמות שלהם הם היו מהירים, יחסית, הגברתי את הריצה שלי אבל הבנתי שזה חסר טעם יצאתי מהשביל והסתרתי בחשכה בין העצים. למזלי לבשתי חולצה שחורה וגם ג'ינס שחור קרוע. עורי התמלא פחם מהשריפה כך שצבעי התמזג עם צבע האפלה. נשכבתי על האדמה מלאת העשבים והצצתי. ליבי החסיר פעימה כאשר שמעתי את צעדי החיילים שהיו מאוד קרובים אליי. הגנרל שפקד עליהם עצר ויחד איתו כול החיים. הרגע הזה היה מצמרר. "חכו." הוא סימן עם ידו. הוא רחרח את האוויר כמו חיה בטבע, עצרתי את נשימתי בכדי שלא ישמע אותי נושם אפילו.
"ג'ייס, אני יודע שאתה כאן. ואני יודע גם שאתה מבולבל אז תקשיב לי צא החוצה ואני אלמד אותך על הכוח שיש בידך. תאמין לי אם תבוא איתנו אתה לא תתחרט על זה." הוא אמר בקולו הרגוע, הוא הסתובב באיטיות ובחן את כול היער. "קדימה ג'ייס, תהיה החכם מבין שנינו. הרי אתה רוצה שאימא שלך תחיה לא? היא נמצאת אצלנו. אתה לא משאיר לי ברירות אלא להציב לך אולטימאטום: אם לא תחשוף את עצמך, ותבוא איתנו אני אשרוף אותה ואשפוך את האפר שלה בהר געש." עצמתי את עיניי בחוזקה, כיווצתי את ידי לאגרופיי ונשארתי שוכב על הרצפה אני לא אפר את הבטחתי לאימי ולאבי, לא.
"אין בעיה." אמר הגנרל, והתכופף לאדמה. "יש לך שבוע, אני משאיר לך כרטיס ביקור שלי. אם לא תתקשר אליי במהלך השבוע הזה אימא שלך תימצא את עצמה בתוך להבות חמות ושורפות של אש." הוא הניח כרטיס לבן על השביל. "ועוד משהו קטן, אם אתה חושב שתצליח לשרוד את החיים האלה אתה טועה. כול מה שתצליח למצוא הוא אותך בחתיכות בשר קטנות. אני לא היחיד שרוצה את זה יש עוד הרבה שרוצים את זה אתה פשוט צריך להחליט למי להביא את זה." ראיתי אותו מחייך חצי חיוך. הוא סימן לחיילים שלו ליסוג לאחור ולאחר שכבר כולם הלכו בדקתי את השטח לפני שיצאתי מהיער האפל ההוא ורק שבדקתי השבילים מרוקנים החלטתי לצאת החוצה.
"קדימה עכשיו!" שמעתי קול וחץ נורה מתוך קשת, החץ פגע בכתף שלי. 7 קשתים צנחו מהשמיים כמו זבובים, הם התקדמו במהירות והחץ טשטש אותי, אחד אחז במפרק כף רגלי וסיבב אותי השני קשר את רגלי סביב ענף, השלישי והרביעי הכו אותי תוך כדי העשייה של הקשת הראשון והשני, החמישי והשישי רוקנו אותי מחפציי והשביעי הוציא את הפגיון מהכיס שלי,
"הבוס שלי ישמח לראות את זה." הוא חייך,
"מצטער זה שלי." אמרתי ועיניי נפערו הרגשתי בכוח שממלא אותי ולהבות כתומות- אדמדמות יצאו מפי ועטפו את האיש עד ששרפו אותו לאפר, הפגיון נפל והצלחתי לתפוס אותו, השלכתי אותו כמו בומרנג והוא חתך את החבל שהחזיק אותי תלוי, עשיתי סלטה ותפסתי את הפגיון. הקשתים התנפלו אליי אחד, אחד אך הצלחתי להכניע אותם עזרת מהלומה אחת של אגרוף על האדמה. הקשתים נפלו על האדמה ונהרגו.
הפגיון נצנץ בצורה מדהימה, וכיתוב הופיע עליו.
"הדרך שבו הכול התחיל היא הסוף שבו הכול נגמר."