שעתיים- פרק 7

אני לא יודעת אם הכנתי את עצמי לערב הזה מבחינה נפשית, אבל משהו בו אמר לי שהוא יהיה מיוחד. כבר ארבע פגישות הקשר שלי ושל תום חוזר להיות מה שהוא היה בעבר, חוזר להיות אותו קשר תומך, אוהב, מכבד, כזה שאנחנו מספרים בו אחד לשני כמעט על הכל. הצלחנו להשלים פערים במהירות, לכסות על ארבע שנים שלא התראינו. זה לא קרה לי עם אף אחד. תום תמיד נתן לי את ההרגשה הבטוחה שאני יכולה לסמוך עליו ולדבר איתו על כל דבר שמציק לי, על כל דבר כי הוא תמיד יהיה אוזן קשבת, כי לו לעולם לא יימאס להקשיב.
אני חושבת שהכנתי את עצמי לפגישה הזו כי היא מתרחשת במקום מיוחד. אני יכולה להיות קשוחה מבחוץ, ולפעמים העניין שאני חוקרת במשטרה משחק לרעתי בסטיגמה הזו, אבל אני שברירית וקיטשית מבפנים. אני יודעת שהסצנות הרומנטיות ביותר יכולות לקרות על לב ים. זה לא שיש לי כוונה לזה, להיפך, אני בעד לתת לזמן לעשות את שלו, אבל אני די בטוחה שתהיה התקרבות הערב. אני חושבת ששנינו מבינים שאנחנו זזים יחד לאותו כיוון, אל הרצון המובהק ששנינו רוצים אחד את השנייה מחדש. אני חושבת שאנחנו שנינו צריכים להתרגל לעובדה שהוא נמצא בארץ, אבל מלבד זאת פשוט להתחיל ליהנות, לשים את כל המחשבות בצד ולהתרכז בזה שבבסיס העניין שנינו מעוניינים האחד בשני. אמרתי כבר- אם הוא לא היה עוזב לפני ארבע שנים, יש סיכוי שבעוד שנתיים שלוש כבר היה מגיע הילד הראשון. כבר מזמן היינו מתחתנים.
אבל כמו שבחורה יודעת, לא הייתי צריכה לשחק את עצמי מולו. לא היה ערב קר, ולכן לבשתי שמלה יפה ועקבים גבוהים כדי שיבליטו את הרגליים. שיחקתי קצת עם השיער ואז השארתי אותו חצי אסוף חצי פזור, העדפתי להראות שלא השקעתי יותר מידי אבל גם שאני מכבדת את האירוע שאני הולכת אליו. ידעתי שזה בעיקר יהיה בילוי משותף, שלי ושלו וגם של אחי ואשתו, והרי אין חבר יותר טוב בשבילי לאירועים כאלה מאשר אחי הגדול שהוא החצי השני שלי. ברור היה לי שאני הולכת למקום שיהיה לי מדהים בו.
"את נראית מקסים" אמר לי תום בחיוך כשנכנסתי לרכב שלו. צחקתי והסתכלתי גם על הבגדים שיכולתי לזהות כשהוא ישב מאחוריי ההגה- לבוש במכופתרת יפה, מכנסיים הולמות, כרגיל. הוא אף פעם לא בא זרוק לשום מקום, הוא תמיד יילך מתוקתק ומסודר. ההורים שלו העבירו לו את החינוך המיוחד הזה- הם משפחה כזו. תמיד הערכתי אותם על זה שהם מקפידים על קוד לבוש ועל רושם ראשוני כי בסופו של דבר זה דבר שיכול להפיל אותך או להרים אותך גבוה. אני חושבת שכשאתה פונה לבנאדם עם חזות בטוחה, עם כריזמה, ואתה נראה גם מכובד, יעסיקו אותך ואת הכישורים שלך אם רק תהיה טוב. אני חושבת שתדמית זה הכל. אני לא אומרת חלילה שאנשים שאין להם יופי חיצוני, מה שעל מעטים אני יכולה להגיד דבר כזה, לא יכולים להשתלב בחברה. אלא אני אומרת שאם אתה מודע לאיך שאתה מגיע, לאיך שאתה מציג את עצמך, ועל איך אתה מתנהג, אתה יכול גם לא לדעת את החומר אבל יבינו שאתה רציני ויקבלו אותך. בסופו של דבר ייקחו אותך ברצינות כשאתה תיקח את עצמך ברצינות.
על היאכטה כבר היו להם כמה אנשים, הצלחתי לראות במבט חטוף כמה עשרות. תום הציג אותי לחבר שלו שגם הוא היה לבוש מאוד יפה, חייכתי אליו ואמרתי לו את שמי, והוא שאל אם אני מכירה במקרה מישהי. דווקא הכרתי אותה, היא ילדה שלמדה איתי בשכבה בתיכון, לתקופות היינו חברות טובות. זה הצחיק אותי שהוא קישר בינינו כל כך מהר, ואז הוא אמר שהוא פעם שמע עליי ממנה, כי הוא שאל אם יש לה חברות שעובדות במשטרה. העולם קטן, זה תמיד משעשע.
אחרי שנכנסנו והתמקמנו, ואחרי שראיתי גם את אחי שהיה לבוש יותר מהודר משהרבה זמן ראיתי אותו, הלכנו אני ותום לשבת לבד ולהמשיך לדבר כמו בכל פגישה ושיחה רגילה שלנו. הכל היה קליל, היאכטה כבר התחילה לזוז, והשיחה זרמה. יותר מזה אני באמת לא צריכה. אני חושבת שכל מה שבנאדם צריך בחיים זה חברה טובה להיות בה והוא מסודר, כי חברה כזו יכולה לעזור לו להתגבר על הבדידות, חברה כזו יכולה לעזור לו אפילו לשקם את עצמו אם הוא במצב כלכלי קשה.
"אני יכולה לדבר איתך על משהו?" חייכתי אליו. הוא הנהן אליי ולגם מכוס המשקה שלו.
"לאן זה בעצם הולך? אני פשוט יודעת שעם אנשים אחרים אחרי ארבע פגישות מאוד קרובות האחת לשנייה משהו אמור לקרות. מה אנחנו בעצם?".
"אף פעם לא חשבתי שבחורה תתחיל איתי את שיחת יחסינו לאן," הוא נאנח בחיוך, "אבל לגיטימי. זה משהו שרציתי לדבר איתך עליו הערב."
"ולאיזה מסקנה הגעת?".
"למסקנות הברורות," הוא חייך, "שנורא טוב לי איתך, שאני מרגיש שכיף לי לדבר איתך ולצחוק איתך ושכל פגישה איתך עושה לי טוב, אבל שאני עדיין מנסה לברר איפה אני. אני לא רוצה להבטיח לך שאני פה ואז אני אלך- זה לא שאני אברח בחזרה לחו"ל אבל עוד לא לגמרי התמקמתי, ועוד לא לגמרי מצאתי את עצמי פה חזרה בארץ ואני לא רוצה להכניס אותך יחד איתי למערכת יחסים מבולגנת. אני רוצה להיות בטוח שאני פה לפני שאני חוזר ומתחייב אלייך. אני לא רוצה להשלות אותך פשוט.. את בחורה מדהימה, אני מת כבר שלוש פגישות רק לנשק אותך," הוא חייך חיוך מתוק והסתכל עמוק אל תוך עיניי, "אבל אני לא רוצה לפגוע בך שוב. את יקרה לי מידי. אני לא רוצה ללכת יותר מידי מהר ולהתאהב בחזרה כשאני לא בטוח כמה זמן אני אהיה פה."
הסתכלתי עליו במבט קצת עצוב, לא ידעתי לפענח את התחושות שלי באותו רגע. מצד אחד אני מרגישה אליו משיכה מטורפת, מרגישה שכל מה שאני רוצה זה להתכרבל עם הבנאדם מתחת לפוך למשך יממות שלמות, ולהיות בחזרה עם הבנאדם שהכי אהבתי בחיים שלי, אבל מצד שני הוא כל כך צודק. אני לא רוצה לעבור שוב את הטלטלה הנפשית שעברתי לפני ארבע שנים, אני לא רוצה לחשוב שהוא יישאר פה כשיש סיכוי שזה פשוט לא יקרה. אני מעריכה אותו על זה שהוא לא רוצה להשלות אותי למרות שהוא מת להמשיך קדימה בדיוק כמוני.
"מתי תדע תשובות?".
"בעוד כמה שבועות, אני עדיין בשיחות עם חברת הפרסום בחו"ל, אני עדיין מנסה לברר מה אני בכלל יכול לעשות בשביל החברה הזו כאן בארץ. אני רוצה לשאול אותך באמת משהו," הוא אמר והסתכל עליי, "את מעדיפה שנוריד את מינון הפגישות? אני פשוט לא יודע.. אני רוצה לראות אותך כמה שרק אפשר. אני לא רוצה להתחיל לראות אותך אחת לשבועיים כי פשוט טוב לי עם המצב הקיים. לא היה לי ברור שתוכלי להיפגש בכל פגישה שהצעתי, ונהניתי מכל אחת מהן. אני מרגיש שאני חוזר להתאהב בך," הוא אמר, "ושאני לא רוצה לעצור את זה." הלב שלי דפק במהירות כאילו לא הרגשתי אותו. זה הרגיש כל כך אמיתי, כאילו אנחנו עכשיו בזמן לפני ארבע שנים, ברגעים הכי טובים של הקשר שלנו, ברגעים שבהם באמת הבנו שאנחנו פשוט מתאימים במדויק האחד לשני.
"אני חושבת שאני אדם בוגר הרבה יותר עכשיו," אמרתי לו בחיוך, "ושאני אתמודד במידה ותצטרך לנסוע שוב. אני לא רוצה לקבוע חוקים, נמאס לי מהם, הם מרגישים לי ילדותיים. אני רוצה שנחשוב ונעזר בזה שבעיקר אכפת לנו מאוד אחד מהשני וככה נמשיך הלאה, נמשיך להיות בינתיים ידידים קרובים שנפגשים ומדברים המון, ונבין אחרי עוד כמה שבועות אם זה קשר רומנטי. אם לא.. העיקר שחזרת לחיים שלי." הוא חייך אליי חיוך גדול ונתן לי חיבוק חזק, ואני נאחזתי בחיבוק שלו, עוטפת אותו. אני באמת מעדיפה להשאיר אותו ידיד שלי מאשר שהוא בכלל לא יהיה קיים.