זאת אני פרק 3 -שונאים

אני והוא עמדנו בזירה, עיניי היו נעוצות בעיניו.
"אז.. איך הולך לך עם תום?"
הוא שאל ובידיוק התחמק ממכה שהייתה מכוונת לפניו.
"מצוין… ולך עם תמר?"
שאלתי וכמעט הקאתי את המשפט האחרון.
"הכל נפלא"
הוא אמר ובידיוק התחמקתי ממכה.
הפעם הוא לא הצליח להתחמק ממכה שהייתה מכוונת אל כתפו.
היא הייתה חזקה.
"אתה בסדר נכון?"
שאלתי.
"כן כן בואי נמשיך"
הוא אמר והרגשתי קצת רע.
זהו, עכשיו זה אני או הוא.
הוא כיוון את ידו אל פני. הייתי יכולה להתחמק ולתת את המכה המנצחת.
קפאתי במקום.
הרגשתי כאב חד בעין שלי כשידי מכסה את העין שלי.
הייתי שרועה על הזירה מתפתלת מכאב.
"אלינור!"
הוא צעק.
"את בסדר? אני מצטער … "
הוא אמר וקטעתי אותו
"למה באת לכאן?"
שאלתי כשניסיתי לקום.
"רציתי להתאמן"
הוא אמר.
"אני מתכוונת. למה באת למקום שאני נמצאת בו?? אני שונאת אותך!"
צעקתי.
"ואת לא בידיוק האדם האהוב עליי. אני שונא אותך!!"
הוא צעק עליי.
"אתה כזה מפגר!! אני חושבת שהעין שלי מדממת ואתה צועק עליי!"
צעקתי בחזרה.
"תירגעי זה בטח רק פנס!"
הוא אמר בקול כועס
"תתפגר"
אמרתי עצבנית. הסתובבתי ועשיתי צעד אחד.
הוא תפס את ידי ומשך אותי צמוד אליו.
היינו צמודים ברמה מפחידה.
"תירגעי. ואני מצטער על המכה"
הוא לחש לתוך אוזני.
השתחררתי ממנו.
"לא סולחת"
אמרתי ודחפתי אותו ממני.
אחרי שהחלפתי בגדים, התקדמתי לכיוון היציאה.
"תום!"
אמרתי וחיבקתי אותו.
"אלי התגעגעתי.."
הוא אמר כשהיינו מחובקים.
"מה קרה??"
הוא שאל בדאגה כשראה את העין שלי.
הסתרתי אותה עם ידי.
"סתם נפלתי"
אמרתי נועצת מבט בדניאל שעבר שם והביט בי במבט מתנצל.
"רק נפלת?"
הוא שאל.