Back from the Ashes פרק 37: (ריין) לא צפוי

לא הרגשתי איך הזמן עובר וכבר הגיע חודש מאי. בבית הספר כולם כבר ידעו על הפרידה של סיירה ושלי. יכולתי לשמוע את השמועות , גירסאות שונות לסיבות שבגללן נפרדנו , מסתובבת בין התלמידים אך לא היה לי אכפת. הם יכלו לחפור בנושא הזה אם רצו. מה שהם חושבים לא עיניין אותי.
מסיירה התעלמתי. לא רציתי שהיא תנסה לגרום לי להסכים לנסות להיות ביחד עוד פעם. לא רציתי לתת לה לנסות לזכות באמון שלי שוב. עשיתי את אותה הטעות כל כך הרבה פעמים שהרגשתי שאני חייב ללמוד ממנה בסופו של דבר.
זאת הייתה ההרגשה הכי גרועה בעולם וידעתי עלייה יותר מידי טוב. כשאתה נותן לעצמך לסמוך על מישהו ואז הוא מפר את אמונך אתה מבטיח לעצמך שלא תתן לזה לקרות שוב. יום אחד נכנס עוד מישהו לחייך ואתה משתכנע שאולי הוא שונה . בסוף מתברר שהוא בדיוק כמו הראשון, שם את האינטרסים שלו בעדיפות ראשונה. אחרי הפעם השלישית או הרביעית שאתה מגלה שהאמון שלך לא שווה כלום מבחינת אף אחד אתה מבין שלסמוך על אנשים לא יעשה לך טוב.
אבל בכול זאת… אפילו אחרי מה שעברתי חשבתי שאולי באמת מצאתי מישהי שונה אבל כמובן שטעיתי. כעסתי על עצמי שלא הבנתי קודם. למה שלמישהי כמו סיירה יהיה אכפת ממישהו כמוני? היא רואה בי מה שכולם רואים בי. ילד שהיה צריך לעבור הרבה חרא, התחיל לקחת סמים ועכשיו כולם מרחמים עליו כי זאת ההתנהגות המקובלת כלפי נרקומנים.
כעסתי. כעסתי שנתתי לעצמי לקוות. כעסתי שלמרות הכול הדבר היחיד שרציתי היה שהיא תחבק אותי ותגיד שהכול יהיה בסדר. הכי כעסתי על העובדה שנתתי לה. נתתי לה להשפיע עליי, לפגוע בי ברמה כזאת. הנדתי בראשי כמה פעמים, כאילו מנסה לנער את המחשבות מראשי. הייתי בעבודה עכשיו ורציתי למלא את ראשי רק במתכונים למאפים כהסחת דעת. השעה הייתה קצת אחרי 9 בערב והמקום היה ריק. עבדתי לבד היום ואהבתי את זה. לא הייתי חייב לחייך ולהעמיד פנים שהכול טוב. לא הייתי חייב להשתתף בשיחת חולין אידיוטית. הייתי לבד עם השקט ואהבתי את זה.
הייתי במטבח והכנסתי מגש מאפים לתנור כששמעתי את הפעמון בדלפק. הורדתי את הרשת מראשי והסניר המלוכלך בתנועה מהירה, גם ככה סיימתי את העבודה במטבח להערב, ויצאתי לדלפק. יכולתי לנחש את ההבעה המופתעת שעלתה על פניי כשראיתי את אלכסנדר מולי.
שתקנו במשך דקות ארוכות עד שהוא שבר את הדממה
" אריאנה אמרה שתיהיה כאן" שתקתי. כשהוא ראה שאני לא מתכוונן להגיב הוא המשיך "היא אישה מאוד נחמדה. דיברנו קצת. ריין, ניסיתי לדבר איתך כל כך הרבה פעמים מאז הפעם האחרונה אבל אתה לא נותן לי. היא… היא סיפרה לי שאתה עובר תקופה קצת קשה עכשיו ורציתי להגיד לך שאני רוצה לעזור"
"תחסוך" מלמלתי. חשבתי שהוא יפסיק לנסות לשמור איתי על קשר אבל כמובן שאין לי כל כך הרבה מזל.
" ריין, אני יודע שקשה לך מאוד ואני רוצה שתדע שאני כאן בשבילך" זה שיגע אותי. איך הוא מעז להוציא מילים כאלו מהפה?! יצאתי מאחורי הדלפק ונעמדתי מולו. הייתי מעט יותר גובה ממנו לכן לא הייתה לי בעיה להסתכל לו ישר בעיניים.
" אתה כאן בשבילי ?! תודה שפאקינג נזכרת! איפה לעזאזל היית כשלא היה לי אף אחד ?!" לא היה לי אכפת שאני צועק עליו. זה הרגיש טוב להוציא את העצבים כשנלחמתי לא להתפרץ על אף אחד יותר מידי זמן. הוא הסתכל עליי , מופתע, מן הסתם לא ציפה לתגובה כזאת.
"אני-" הוא התחיל אבל לא נתתי לו לסיים
"איפה היית כשהייתי קם כל לילה בצרחות כי ראיתי שוב פעם איך אמא מתה ?! איפה היית כשכול העולם ואחותו האמין שאני לוקח סמים ואף אחד לא לקח את הצד שלי?! איפה היית כשהיו משפילים אותי פעם אחרי פעם בבדיקות סמים ?! או כשחבורה של חמש עשרה ילדים החליטה ללמד אותי איך מענישים נרקומנים! או כשישבתי לבד בחדר כשהגיעו אוחרים כדי שחס וחלילה הם יראו נרקומן מסריח כמוני בבית! " כל כך כעסתי. עליו ועל עצמי ושנאתי את זה . לא רציתי את זה יותר אבל זה הרגיש כאילו שום דבר לא עומד להשתנות. פניו של אלכסנדר נראו מופתעות עד שהן השתנו מעט ויכולתי לראות רחמים בעיניו. עכשיו רק כעסתי עוד יותר.
" לא הייתי שם אז אבל אני פה עכשיו, בן. אני יודע שאתה כועס ואני יודע שיש לך סיבה מוצדקת . עשיתי טעות ואני יודע שמילים לא יגרמו לך להרגיש טוב יותר או ישנו את כל הדברים שקרו לך עד עכשיו . עשיתי טעות נוראית אבל אני בסך הכול אנושי. זה אנושי לטעות . בן, הדבר היחיד שאני מבקש ממך זה הזדמנות שניה. רק תנסה לתת לי עוד הזדמנות להיות אבא שלך. אם זה לא יילך אני מבטיח לצאת לך מהחיים" פניו נראו מלאיי תקווה.
"אני לא נותן לך שום הזדמנות! נמאס לי לגרום לעצמי לקוות ואז להתאכזב כל פאקינג פעם מחדש! נמאס לי להפגע מאנשים שרואים בי פרוייקט חברתי או מחוייבות אישית! אני מעדיף להתמודד עם הכול לבד." עיניו הסתכלו עליי עם מה שנראה לי כמו חרמים וזה רק הכעיס אותי עוד יותר. פתחתי את פי כדי להגיד משהו כשהוא התקרב אליי במהירות ועשה משהו שלא ציפיתי שיעשה. הוא חיבק אותי. הוא חיבק אותי ומרוב שוק לא הייתי מסוגל לזוז.

*****הודעה חשובה*****
סיימתי לכתוב את הסיפור ויהיו בו 40 פרקים!
התחלתי כבר לכתוב את הסיפור הבא שלי אבל אני לא יודעת אם אני אעלה אותו לפה כי אם להגיד את האמת כמות התגובות פה קצת מבאסת. לוקח לי שעות לכתוב פרק אחד ובסוף תיהיה עליו תגובה אחת 'תמשיכי' (לא שאני לא מעריכה את הקוראות המסורות שלי)
שקלתי לפתוח בלוג כדי לעלות טיפה את מספר הקוראים שלי. אשמח אם תגיבו את דעתכן.
אוהבתת מלא (: