ככה זה ~1~

מגפיו כבדים, מטופפים על המדרכה. הנער הגבוהה הידק את המעיל הפרוותי שנתן לו סבו במתנה, מתבייש מבני הנוער השותים בפאבים הסמוכים. תמיד צחקו עליו, אמרו שהוא שתיין ורוסי, אבל בסך הכל הם אלה שיצאו מדי ערב, הוא? מעולם לא.
הסיבה היחידה לכך שיצא הייתה ללכת ולשפוך את הזבל, כשיבבה מסתורית משכה אותו אל הרחוב הסמוך. מאחורי הפאב אחז נער שמנמן בזרועה של נערה קטנה ונמוכה, שרק הצורה בה דיברה הסגירה שהיא לא צעירה כפי שהיא נראית. מהשניים נידף ריח חזק של אלקוהול, מה שגרם לנער להירתע אחורנית. הוא שנא את האיזור בו גרו, ושנא את הצדק בבקשתה של אמו שישא פלאפון לכל מקום. הנערה צווחה שנית כשהבחור ניסה לנשק אותה. "אופיר? מה קרה?" קולו הבטוח של אחיו נשמע מעבר לקו, מרגיע. לאחר הסבר קצר, ניתקו השניים ואופיר התיישב מאחורי הפחים בציפייה. לפתע זיק עבר בו כשהוא שמע קול בכי. לא- הוא חייב לחכות, הוא לא יצליח לחלץ אותה לבד, אך דבר מה גרם לו לקום ולצאת מהמחבוא בכל מקרה. כעת הנערה הייתה חצי עירומה, מיבבת כאילו זהו יום מותה. "התקשרתי למשטרה." קולו היה יציב כששיקר. הוא לא היה אמיץ מספיק.
הנער קם, מחייך אל אופיר חיוך עקום. הוא בעט בפניה של הנערה, שהתעלפה מיד, ופרץ בריצה, אך האלקוהול סיחרר אותו והוא נפל בפטתיות. אחר קם על רגליו וחבט באופיר הרודף בחוזקה. הוא התקפל לשניים, מיבב כשפניו מאדימים כמו תות שדה טרי. לפתע קפץ אל הסמטא נער נוסף, שתפס את השיכור ואחז בו בתנוחה מנטרלת. אופיר נאנח בהקלה כשהבין שזה אחיו. לאחר שיחה קצרה הסתובב והרים בידיו את הנערה מחוסרת ההכרה, למעלה אל ביתם.

"את ערה?" הנערה פקחה עין אחת. הלילה ישנה בחדרו, בתקווה לברר איפה היא גרה ולהשיב אותה הביתה בשלום. "איפה אני לעזאזאל?" אופיר הבחין במעט הנגאובר בדיבורה, כנראה שגם היא שתתה. "כמעט אנסו אותך אתמול, היה לך מזל." למשמע דבריו היא אחזה ברקותיה, ואחר התיישבה והעיפה את שיערה הקרמי הקצר לאחור. במבט מקרוב הבחין אופיר שצבע עיניה חום בהיר. "תודה, אני, אחזור הביתה עכשיו. לילך בטח דואגת לי.." היא קמה לאיטה. אופיר חייך כשעיניה נפערו למראה הפרשי הגובה- הוא היה מטר שבעים ושמונה, היא הייתה בקשי מטר ושישים. "תקשיב, אני לא אוהבת לשאול שאלות, אני לא אתחיל לתחקר מה קרה בדיוק. אני רק צריכה להודיע לאחותי שאני בסדר." הוא הנהן באיטיות והוביל אותה אל הטלאפון הקווי, מנסה שלא לצוטט למלמולים הצרודים. לבסוף הנערה ניתקה, מביטה בו בסבלנות. "אני אלך עכשיו.. תודה." אופיר הביט בה כשנעלה את נעלי העקב שחיכו ליד הכניסה. בנות נמוכות אוהבות נעלי עקב, כך אביו תמיד אמר. "הי, את רוצה.. שאני אלווה אותך הביתה? את עדיין לא נראית כל כך טוב." הוא הסמיק קצת, מלקה את עצמו על הגנים הרוסיים המסמיקים בקלות. הנערה הנידה בראשה. "אני לא מכירה אותך יותר מדי, ואחותי בטח תעשה סיפור, אז.." הוא הסתובב אל הכיוון השני, נבוך. "דבר אחרון," שאלה בפותחה את הדלת. "אופיר.. קוראים לי אופיר." הוא יכל לחוש בחיוכה. "אני בר." הדלת נטרקה, משאירה אותו עומד בדריכות.