עובדת לבד – פרולוג .

היא זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול .
איך רצה בסמטאות של תל אביב .
היא זוכרת איך נכנסה אל הבית שפעם היה שלה ,
והיא זוכרת אפילו יותר טוב את הרגע בו ראתה אותה .
היא ראתה אותה שוכבת על המיטה , חיוורת .
ואז , רק אז – היא הבינה מה עשתה .
היא הבינה שהשאירה מאחוריה משפחה כשעזבה .
היא השאירה מאחוריה אמא .
את האמא שאהבה .
היא רכנה אל המיטה . זה היה מאוחר מדי .
מאוחר מדי לתקן טעויות , מאוחר מדי להתחיל מחדש .
אמה הסתכלה על בתה בעיניה הכחולות .
בתה הגישה לה את ידה .
" איפה היית כל הזמן הזה? " התעקשה אמה לדבר .
היא הפנתה את ראשה לעבר החלון ולא ענתה .
דממה .
אמה הבינה , אמה הייתה היחידה שהצליחה להבין .
אז איך היא שכחה ממנה ? איך היא גרמה לה להגיע למצב הזה ?
היא בעצמה לא ידעה .
היא פשוט עזבה .
היא זכרה איך אמה גססה מולה , עד שמתה .
אבל מכל היום ההוא , היא הכי זוכרת איך רגע לפני שמתה ,
אמה אמרה לה :
" תבטיחי לי שתצטרפי אליהם . "
ולמרות שהיא לא ידעה מה זאת אומרת ,
היא החליטה לנסות למצוא את האנשים עליהם דברה אמה .
היא הבינה שזה הדבר היחיד שתוכל לעשות למען אמה ,
כדי לכפר על מה שעוללה לאמה .
אבל היא לא ידעה מה יקרה , היא לא ידעה מה הולך לקרות .
והכי חשוב – היא לא ידעה שהיא , הנערה הקרה והאדישה ,
שלא מסוגלת להרגיש דבר , תעשה מה שבחיים לא חשבה לעשות .
היא לא ידעה שמישהו יגרום לה להשתנות .