השפנפנים הקטנים

"אני כבר בת שלושים, זה לא נראה לך מוזר?" היא הגניבה מבט לעברי.
ידעתי איך זה ייגמר. שוב השיחות על כמה חשוב להביא דור המשך, הלחץ שכולם עושים מתחתנים בשביל הגביע הקדוש אז זה כנראה הדבר הנכון, ארוחות ימי שישי עם המשפחה עם אותן השאלות ואותן התשובות, והעולם כמנהגו נוהג – השיחה על ילדים.
אותי לא תתפסו אומר לא לסקס, אין לי כאבי ראש או מיגרנות, אבל משהו ברגע הזה תפס אותי לא מוכן, ובלי הטקטיקה של חמקן בלתי נראה, עניתי את התשובה הכי לא נכונה שאדם העלה על שפתו-
אני לא רוצה ילדים.
בשלב זה של ההכרות בינינו חשוב לציין – ישנתי בלילה ההוא על הספה בסלון.
קרן, זוגתי שתחיה, נמצאת איתי כבר שנתיים. על זה לבד הייתי כותב מכתב לוועדה לטקסים,
שיתנו לה להדליק משואה ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל.
היא ראתה אותי בטוב אבל בעיקר ברע, בתקופת האבטלה, היחסים המעורערים עם המשפחה,
אבל גם בחופשה שלא תישכח לרומא.
מאז, זרמו כמויות עצומות של מים בנחל איילון (היה חורף גשום במיוחד), והגענו לחגוג ביחד
שלוש שנים תוך מבט אל חתונה בעתיד הקרוב.
היא לא שכחה מה אמרתי, אבל בחרה להדחיק כמו יהודייה טובה. היחסים היו על אוקיינוס מאוזן ובטוח,
ללא גלים גבוהים באופק, וללא הוריקן שיבוא ויסחף את הכל.
טוב לי, טוב לנו.
לפני שבועיים, היא אמרה שאנחנו צריכים לדבר. מיד קניתי שישיית מים מינרליים.
מלבד העניינים לפרוטוקול ( מעבר דירה, איך בעבודה, מה אתה רוצה לעשות ביום הולדת המתקרב),
הרגשתי שיש נושא חשוב יותר אבל שתקתי.
"תגיד לי למה אתה לא רוצה ילדים?" היא שאלה בפתאומיות.
ההלם הכה כברק. שאלת היוד. העור ביד נהיה ברווזי, לחות בפה וזיעה קרה במצח הם
רק חלק מהסימנים.
אמרתי את האמת:
אני לא רוצה שימשכו הגנים של אבא שלי לדור נוסף, אחרי שהשפיעו הן לטובה אבל בעיקר לרעה על הדור הנוכחי, והפחד שלי שאני אהיה אותו הורה דפוק בגידול הילד שלי.
האחריות אינה מתאימה לי – אני שבקושי אחראי על עצמי לא יכול לחשוב לדאוג לצרכיו של ילד קטן וחסר ישע, ולא בטוח שאני רוצה אחריות שכזו.
הגמישות שלי תיעלם וכך גם החופש לעשות הכל בזמן שאני רוצה. (אני אוהב את שעות השינה כרגע).
לא בטוח לי איזה ערכים אני יכול להנהיג לילד משלי – שוב נושא הגידול.
אני לא רואה את עצמי מחזיק כלכלית בסביבה הזו לחץ לתת לו לפי הצרכים.
ובנימה פופוליסטית של איזה עולם משוגע וחסר עכבות ומעצורים, אני הולך להביא נפש טהורה לפה.