חצי רגל באדמה – פרק 90 – פרס הסיום !!!!!!!!!!

הייתי רטובה לגמרי. אבל האמת שזה היה כיף. זה שטף ממני את כל התחושות הרעות. ודווקא הרגשתי הרבה יותר טוב.
חשבתי גם על מה שהסטיה אמרה לי. לזכור אבל לא לשקוע בעבר. לשנות את ההווה. לראות את העתיד.
אז לא חשבתי על העבר כשתפסתי בידי את תומאס ודחפתי אותו למים. הוא הביט בי ופרץ בצחוק מתגלגל. בשלב הזה לוקאס קפץ למים ועזר לי להטביע את תומאס. אבל לא ברצינות, היינו צריכים לוותר לו בגלל יום ההולדת שלו.
"היי אנבת'." תומאס חייך, הוא היה ספוג מים אבל לא נראה שזה מפריע לו, "הצטרפי אלינו"
היא חייכה. "אני בסדר פה".
"בחייך!" קראתי בחיוך, "בואי."
היא חייכה וקמה על רגליה. חשבנו שהיא תצטרף אלינו וחייכנו בחזרה. אבל אז החיוכים שלנו נמחקו כשהיא הסתובבה ופנתה לדרכה.
אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך זמן מה.
"אז…" תומאס אמר והיה הראשון להתנער מההלם ולהביט בנו כשהוא מחייך חיוך לעגני. "איפה מתנות יום ההולדת שלי?"
"אתה רוצה מתנת יום הולדת?" שאלתי והרמתי גבה בחיוך, "אני אראה לך מה זה מתנת יום הולדת!" קראתי וקפצתי לעברו. הכנסתי את הראש שלו מתחת למים וכשהוא הוציא את הראש הוא ניער אותו כמו כלב אחרי אמבטיה.
"אתה ממש מעצבן!" אמרתי ודחפתי אותו בחיוך.
"גם את נוראה" הוא השיב לי בדחיפה משלו.
"ורק אני מושלם" הודה לוקאס. אני ותומאס הבטנו בו ופרצנו בצחוק מתגלגל ביחד.
"מצטערת, לוקאס" אמרתי בחיוך כשיצאנו מהמים והנדתי בראשי כדי להסביר לו בלי מילים: 'אתה לא מושלם.'
"לא ראיתי שאתם מושלמים מר מעצבן וגברת נוראה" הוא השיב וכשראה את המבטים התוהים שלי ושל תומאס הוא פרץ בצחוק. משכתי בכתפי ותומאס עשה כמוני. שנינו שלחו את ידינו ודחפנו את לוקאס בחזרה לאגם. הפעם הוא לא צחק.
"בחייכם!" הוא קרא, "זה גם הגיע לי?"
"זה תלוי.." חייכתי והבטתי בתומאס, "ילד יום ההולדת קובע אם העונש שאני חושבת עליו ממש עכשיו יהיה עונש טוב."
תומאס חייך והשיב, "אני חושב שזה עונש מצוין."
תומאס כנראה חשב שאני אטביע את לוקאס אבל במקום זה שלחתי יד, הוצאתי את לוקאס מהאגם ונישקתי אותו.
"אוקיי" תמאס אמר, "זה באמת עונש נוראי. יותר ממה שאני חשבתי עליו."
פרצתי בצחוק ביחד עם לוקאס. חזרנו לביתנים שלנו קצת אחר כך.
בערב הייתה סעודה ענקית לקראת סיום המחנה שבמקרה נפל על יום ההולדת של תומאס. אני ולוקאס הסתלקנו בצהריים וקנינו לתומאס בובת דובי ברונסי משלו אבל מסתבר שגם אנבת' קנתה לו אחת כזאת אז זה היה קצת מביך… בסופו של דבר, תומאס החליט להחזיר ללוקאס את אחד מהדובים כדי שגם לו יהיה דובי חדש.
כולם זוכים.
תומאס היה באופוריה אחרי שקיבל את שרשרת המחנה שלו, עם החרוז הראשון שלו אי-פעם.
מר ד' בירך את תומאס בערך במילים האלו: "כן, כן. אז עוד אחד, מוראס קאסלר, הגיע לגיל שש עשרה. נהדר. לפחות אצלו לא הייתה נבואה מטופשת. אז מזל טוב ובלה, בלה, בלה. ולענייני הערב…"
האמת שקפאתי כשמר ד' בירך את תומאס והזכיר את הנבואה של פרסי אבל השתחררתי מזה תוך רגע כשלוקאס כרך את זרועו סביב מותני ולחש באוזני, "הוא לא באמת מתכוון לזה."
"מה, לזה שהנבואה הייתה מטופשת?" השבתי בלחישה.
"לא, הוא לא התכוון לזה שמחר יש משחק תפוס את הדגל. לא הקשבת?" לוקאס הרחיק אותי רק במעט כדי שאוכל לראות את פניו.
הבטתי בלוקאס ואז הבטתי בתומאס שמכל עבר בירכו אותו חניכים. חייכתי.
"לא, לא הקשבתי" הודתי, "הייתי מרוכזת במשהו אחר"
"במה?" לוקאס שאל בחיוך. שחצן שכמוהו.
"באושר שלי" אמרתי והבטתי בתומאס, בחניכים המחייכים, בכירון ובלוקאס.
ואז תיקנתי את עצמי. "באושר של כולנו".