כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 43

•אביב•
היום, אחרי חודש שלא הייתי בבית הספר החלטתי כמו שאומרים ״לקפוץ למים״ וללכת.
״את בטוחה שאת מרגישה מספיק מוכנה לזה, מתוקה שלי?״ שאלה אימא בחשש.
״כן.״ עניתי בבטחון.
״אביב, אולי כדאי שתחשבי על זה עוד קצת, אולי כדאי שנתייעץ עם אליאור?״ שאל לידור.
״דורי, אני ילדה גדולה. תפסיקו לדאוג לי כל כך.״ עניתי ברוגע.
האמת, אני לא יודעת מה עבר עליי שרציתי כל כך ללכת לבית הספר. 
בעצם… בעצם אני כן יודעת, התגעגעתי לכולם, לחברים שלי, למשחקים בהפסקות.
״אביב, אולי באמת כדאי שתחשבי על זה עוד קצת?״ הציע אביתר.
אני מבינה את הדאגות ואת החששות של כולם, אבל אני לא אוכל להסתתר בבית לנצח. הם לא יכולו להגן עליי לנצח.
״די, אני אהיה בסדר. באמת.״ ניסיתי להרגיע אותם. 
״אביבי, מותק אולי זה עוד מוקדם.״ אמרה אימא.
״אני כבר ילדה גדולה,״ השבתי בחיוך. ״אני מספיק גדולה ומספיק בוגרת להתמודד עם ההשלכות.״ 
״את בטוחה?״ שאל לידור.
הנהנתי בראשי בחיוך. ״כן.״ 
אחרי אתמול,הרגשת ביטחון. פרקתי את כל מה שהיה לי על הלב במשך חודש שלם. 
אני מרגישה עכשיו שאני מוכנה לצאת שוב לעולם.
״טוב, אם ככה כדאי שנצא עכשיו, שלא נאחר.״ אמר לידור.
לידור, אביתר ואני נפרדנו מאימא ויצאנו מהבית.
הנסיעה לבית הספר עברה יחסית בשקט, כל אחד היה מרוכז במחשבות שלו.
היה בי את הפחד הזה מה הולך לקרות עכשיו, אם הדברים הולכים להשתנות? 
ואם כן, לטוב או לרע?
שלושתנו ירדנו בבית הספר. אביתר כמובן נכנס ראשון והלך לחברים שלו.
״את בטוחה בזה, אביב?״ שאל לידור לפני שנכנסנו לשער בית הספר.
״אני בטוחה, דורי.״ השבתי בחיוך.
״אז, שניכנס?״ הוא הושיט לי את ידו.
״ניכנס.״ לקחתי את ידו.
לידור ואני נכנסנו בשער בית הספר, כולם נעצו בנו מבטים שגרמו לי קצת להרגיש לא כל כך בנוח.
״את בסדר?״ שאל לידור. הנהנתי בראשי בחיוך.
״אני לא עוזב אותך אפילו לשנייה, בסדר?״ שאל.
״בסדר.״ השבתי בחיוך.
״אביב!״ שמעתי מישהו קורא לי, לידור ואני חיפשנו לראות מי זה. זאת היה נועה.
״אני לא מאמינה שחזרת.״ היא קפצה עליי בחיבוק.
״אממ… נועה, את קצת חונקת אותי.״ צחקקתי.
״אוייש תסתמי.״ היא צחקקה.
״טוב, אני הולך לחפש את אליאור. את תהי בסדר?״ שאל לידור בדאגה. הנהנתי בראשי בחיוך. 
״אם את צריכה אותי את יודעת איפה למצוא אותי.״ הוא אמר.
״אל תדאג, דורי. אני בסדר.״ אמרתי ברוגע.
״בטוחה?״ שאל.
״בטוחה.״ עניתי בחיוך ונישקתי אותו נשיקה חטופה על השפתיים.

״השתנה כאן הרבה כשלא הייתי?״ שאלתי את נועה בזמן ששתינו ישבנו על אחד הספסלים בחצר ופטפטנו כהרגלינו.
״לא הרבה.״ היא ענתה.
התלבטתי אם לספר לנועה על המעשה שעשיתי. ידעתי אם אספר לנועה שהייתי אצל המשטרה היא עלולה לכעוס עליי. אבל אני ממש צריכה אותה שתעיד לטובתי.
הרי היא הייתה נוכחת באירוע האחרון.
אביב, די לפחד את עושה את זה וזהו! האיץ בי הקול שבראשי.
״נועה?״ קראתי לה. נועה הסיטה את מבטה אליי והביטה בי בשאלה.
אולי בעצם זה לא כל כך רעיון טוב לספר לה את זה עכשיו?
אולי אחרי הכל זה יכול לחכות לסוף היום?

•אליאור•
קמתי עם מצב רוח מעולה, בכל זאת איך אפשר שלא?
כבר הרבה זמן לא הרגשתי מאושר כמו שאני עכשיו.
נכון, אני לא טיפוס של בוקר, אבל כשיש לך סיבה לקום בבוקר זה כבר סיפור אחר.
זה היה כיף להתעורר בבוקר ולראות את ירדן לידי. 
אני לא מאמין שאני באמת הצלחתי, ויותר מזה שהעניינים התסדרו כל כך טוב.
גם בחלומות הכי טובים שלי לא הייתי מנחש שזה הולך להיות סוף המלחמה שלי.
החלטתי ללכת לבית הספר, אחרי כמעט שבועיים שלא הייתי. ירדן שכנעה אותי ללכת ולי אסור לאכזב אותה, בטח לא אחרי ששמעון הסכים שנהיה ביחד.
נכנסתי בשער בית הספר, העפתי מבט בשעון. יש לי עוד מספיק זמן עד שיתחיל השיעור הראשון, החלטתי לנצל את הזמן בביקור קטן במחששה.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בפליאה כשראיתי את לידור במחששה.
לא ציפיתי לראות את לידור בבית הספר, בכל זאת אם לומר את האמת לידור ובית ספר הם לא כאלה חברים טובים.
״אל תתלהב, לא באתי בשביל ללמוד או משהו כזה.״ הוא ענה.
״אז?״ שאלתי בסקרנות.
״אביב התעקשה לבוא, אז…״ הוא ענה.
״מה זאת אומרת אביב?״ שאלתי בפליאה.
״ניסינו לשכנע אותה.״ הוא הסביר.
״איפה היא עכשיו?״ שאלתי.
״היא עם נועה.״ השיב.
״ברור לך שאסור לנו לעזוב אותה אפילו לשנייה.״ אמרתי.
״ברור.״ הוא הסכים איתי. ״אביה שומר עליה עכשיו.״ הוא אמר. נרגעתי מעט.
״תגיד, איפה היית אתמול בלילה?״ הוא שאל בחשדנות.
״הייתה לי הרגשה שנגיע לזה.״ חייכתי חיוך תחמני.
״מי זאת?״ שאל לידור בסקרנות.
״מישהי.״ התחכמתי.
״הרגעת אותי, קודם לכן עוד הייתי בטוח שזה חייזר.״ אמר בציניות.
״תנחש עוד קצת.״ התגריתי בו.
״רגע, זו מישהי שאני מכיר?״ שאל וחייך חיוך משועשע.
״כן.״ עניתי בחיוך.
״בבקשה תגיד לי שזו לא היא.״ אמר בבהלה.
״לא מי?״ שאלתי בבלבול.
״בבקשה תגיד לי שאתה לא מדבר על קים.״ הוא התחנן ועשה פרצוף נגעל.
איך ששמעתי את זה התחלתי לפרוץ בצחוק.
״לא נכון. חזרתם?״ שאל בפליאה.
״תגיד לי, אתה דפוק?״ שאלתי ברטוריות.
״זאת לא היא?״ שאל.
״להזכירך היא מאושפזת במחלקה סגורה לחולי נפש, איך זו יכולה להיות היא?״ שאלתי בחצי צעקה.
״פיו, הבהלת אותי לרגע.״ הוא נאנח. ״לרגע חשבתי שהפרידה מירדן שיבשה לך את כל המערכת.״ אמר בגיחוך.
״סופסוף!״ התחלתי למחוא כפיים. ״זה לא נכון להגיד שאין לך מוח, אתה פשוט לא משתמש בו נכון.״ גיחכתי.
״אתה רציני?״ שאל בפליאה. הנהנתי בראשי בחיוך.
״איך? מתי?״ שאל בסקרנות.
״אתמול במסעדה.״ עניתי.
״יואו, אתה מלך!״ הוא טפח על שכמי.
״רגע, ירדן אמורה להתחתן בעוד כמה חודשים, אז איך אתם…״ 
״בוטל!״ עניתי בחיוך.
״אתה רציני?״ שאל בהתלהבות.
״יותר רציני מזה אין.״ עניתי בחיוך.
״רגע, וההורים שלה יודעים?״ שאל.
״חיובי.״ השבתי.
״אחי, שיחקת אותה.״ אמר בהתפעלות.
על ״המתנה״ הקטנה של שמעון לא סיפרתי לו. הרי ממילא עוד כמה שעות הוא יגלה את זה בעצמו.
אני כבר מת לראות את הפרצוף שלו שהוא יגלה מי ״הבוס״ החדש שלו.

•לידור•
״מדהים איך הכל מסתדר בסוף, הא?״ שאלתי את אליאור.
״לגמרי.״ ענה בחיוך.
לפתע הפלאפון שלי צלצל. על הצג התנוסס שמו של דולב.
מדהים, איך שהבנאדם הזה שומע שדברים מתחילים להסתדר הוא צץ.
בלעתי את רוקי. כבר חודש שאני מתחמק ממנו, אני יודע שהוא מחפש אותי.
״אתה לא עונה?״ שאל אליאור בחשד.
״כ-כן, ברור.״ השבתי.
עניתי לשיחה בלית ברירה, לא רציתי שאליאור יתחיל לחשוד במשהו.
הצמדתי את הפלאפון לאוזן.
״שלום באמת,״ קולו של דולב נשמע על הקו.
״נו מה?״ שאלתי בחוסר סבלנות.
״אני מציע לך להרגיע עם הטונים ומיד!״ הוא הגביר את קולו. ״בכל מקרה, אני צריך שתגיע בעשר למקום הקבוע שלנו, זוכר איפה זה?״ שאל.
הסטתי את מבטי לאליאור שהביט בי בשאלה, בלעתי את רוקי. ״אני אגיע.״ השבתי.
״מעולה. ולא לאחר.״ אמר באזהרה.
ניתקתי את השיחה וטחבתי את הפלאפון לתוך כיס המכנס שלי.
״הכל בסדר?״ שאל אליאור בחשד.
״אני צריך ללכת.״ עניתי.
״עכשיו?״ שאל בפליאה. הנהנתי בראשי.
״עם מי דיברת עכשיו?״ שאל בחשדנות.
״בן דוד שלי מהקיבוץ מגיע לביקור, אני צריך לאסוף אותי.״ שיקרתי.
״תהנה.״ השיב בחיוך.
״לא בטוח.״ מלמלתי. ״תשמור על אביב.״ הזכרתי.
״ברור.״ הוא ענה.
נפרדתי באליאור ופסעתי לכיוון היציאה, השיעור הראשון עוד לא התחיל ככה שעוד אפשר לצאת ולהיכנס לבית הספר.
בדרך חיפשתי את אביב, אבל לא ראיתי אותה.
אני שונא את עצמי שאני משקר לחבר הכי טוב שלי, אבל איזו ברירה יש לי?
אסור שאף אחד יגלה על המכירה.
העפתי מבט בשעה, אני יודע שיש לי עוד שעתיים עד לפגישה עם דולב, החלטתי בשעתיים שנותרו ללכת לפגוש מישהי שהרבה זמן לא פגשתי. מישהי שכל כך התגעגעתי אליה.
נסעתי באוטו על פול מהירות, הקשבתי לשירים שהתנגנו ברקע.
היו קצת פקקים, קיוויתי שאספיק להגיע אליה דיי מוקדם, שישאר לי זמן להיות איתה.
בדרך אליה עצרתי בחנות פרחים, קניתי זר נאה.
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לה, כל כך הרבה געגועים אליה.
רק היא באמת יכולה להבין מה עובר עליי.