הנחש האפור, פרק 1
היה היה נחש, אף אחד לא הכיר אותו אבל כולם כינו אותו ה'נחש האפור' בגלל צבע העור האפור שלו. שמעתי את הנחש האפור אומר רק מילה אחת והיא "לא" כשהמוכר שאל בסופר אם הוא צריך עזרה בהובלת האוכל שלו(וחשוב לציין שלפני זה חשבתי שהוא לא יודע לדבר).
הנחש האפור אהב להתבודד ביער הקרוב לעיר ולאסוף אבנים שסחב איתו בתיק, ראיתי אותו פעם חוזר בסוף היום עם תיק עמוס באבנים. חלקן נפלו לו בדרך והנחש האפור הרים אותן עם זנבו והחזיר לתיק. הוא תמיד סיקרן אותי, כי איך לא? הוא הנחש היחיד בעיר שלי שמתנהג כמו בן אדם.
יום גשום אחד בחורף שמעתי דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת וראיתי את הנחש האפור. הייתי בטוחה שהוא טעה במשהו, כי מעולם לא ראיתי את הנחש האפור דופק לבתים של אחרים, ו… כן, אולי אני עוקבת אחריו. תוצאה של שעמום מוחלט.
"סס-סלום, אני צריך עזרה… את יכולה לעזור לי, בבקססה?" שאל הנחש בקולו השקט. היה לי קשה להאמין שהוא פונה אליי, ועוד בשביל לבקש עזרה. קשה לו לבטא את האות ש', צפוי, נראה לי… הרי הוא נחש.
"ברור… רוצה להיכנס, אולי לשתות משהו בינתיים?" שאלתי, מנסה להיות נחמדה ולא להבריח אותו.
"כן." הוא אמר וזחל אליי הביתה בשקט.
הוא התיישב על הספה השחורה בסלון ואני לידו. הבטתי בעיניו השחורות והגדולות ושאלתי מה הוא רוצה לשתות.
"תה, לא מס-סנה איזה. סס-ס…" השיב.
הכנתי לו תה, והוא לגם ממנו. אשכרה לגם ממנו, הייתם מאמינים?!? נחשים לא יודעים ללגום! לפחות נראה לי.
תהיתי מה הנחש רוצה ממני, עד שלבסוף הנחש סיים לשתות את התה ופנה אליי. "את יודעת לשמור סוד?" שאל.
סוד. הוא עומד לספר לי סוד.
תגובות (0)