מה אני שונאת?
שונאת לימודים,
שונאת עבודות הגשה,
שונאת אבוקדו,
שונאת כשאמא מכריחה לשים עליי משהו בגלל ש*לה* קר,
שונאת לחכות,
שונאת את העובדה שאין לי את כל מה שאני רוצה,
שונאת להידלק על מישהו,
שונאת להתאכזב,
שונאת להיפגע,
שונאת להיות עצובה,
שונאת להרגיש דחויה,
שונאת להרגיש עצבנית,
שונאת להרגיש רע עם עצמי,
שונאת את העובדה שאני שמנה,
שונאת את הכיעור שלי,
שונאת את המחשבות האובדניות שלי,
שונאת את זה שאני לא מפסיקה לחתוך,
שונאת את הטיפשות שבי,
שונאת להיכשל,
שונאת את החברים הוירטואליים שלי,
שונאת את האופי שלי,
שונאת את החיים שלי,
שונאת את עצמי.
אני במצב רוח רע, אני מתוסכלת. קשה לי.
הייתי חייבת לקרוא את הבלוג הזה, הבלוג שמסביר מה קורה אחרי שמנסים להתאבד, את מה שקורה לגופי ואת העובדה שאם אני רוצה להתאבד אני צריכה לסבול לפני המוות.
למה כשכלבלב או חתלתול חולה במשהו והוא סובל ממיתים אותו, אבל כשבן אדם סובל ומסכים לזה שימיתו אותו לא ממיתים אותו?!!?
ואין לי אפילו עם מה לחתוך, או בכלל איך להירגע. אחת הדרכים הכי יעילות שלי להרגעה זה לחתוך את עצמי עם המספריים שלי… אבל אמא שלי לקחה לי אותם.
והמחשבות המוזרות האלו, שכולנו חיים באשליה אחת ענקית. אנחנו רוצחים בעלי חיים(ואני מחשיבה גם את הצמחים כבעל חיים, כי יש לו) בשביל שאנחנו לא נמות מרעב. עולם חרא.
וגם הסרטים התמימים שכולנו גדלנו עליהם, הם לא באמת תמימים. בכל דבר של צד אפל.
אני בן אדם רגיש, אם אומרים לי משהו שהוא גם בצחוק אני נפגעת וזה הורס לי שבועות שלמים, או שאם קורה לי משהו קטן אני חייבת לעשות מזה עניין ולהרגיש אשמה רק בגלל זה.
קשה לי להסביר מה אני מרגישה, זה חלק קטן מכל מה שאני באמת מרגישה.
והקנאה… אני כל כך מקנאת באנשים הרגילים בעולם הזה. האנשים שלא בדיכאון, האנשים שיש להם חברים במציאות, שיש להם ביטחון עצמי או לפחות לא שונאים את עצמם או פגעו בעצמם. אנשים נורמליים.
אני לבד, אסור להשאיר אותי לבד, אחרת הפסימיות שבי תגיע לשיאה. אני רוצה למות.
ומצד שני, הכל בסדר איתי! יש לי משפחה, יש לי אוכל, יש בנות בכיתה שלי שמנסות להתחבר אליי(אבל אני לא מצליחה להיות חברותית, פשוט לא), יש לי מחשב, אני לא חולה במשהו(מלבד הדיכאון המז%#&# הזה ומצטערת על הביטוי)…
מה הבעיה שלי, פשוט מההה
עולות לי דמעות בעיניים, אני רואה כמה כתבתי פה וזה הרבה. אני מרגישה הרבה יותר מזה…
ועוד דבר אחד אחרון, אני שונאת לבכות.
תגובות (5)
אני כל כך מבינה אותך, דיכאון דימוי עצמי נמוך, שנאה עצמית, פסימיות, פגיעה עצמית, את כל אלה אני חווה, וכמוך, אני מקנאה באלה שלא נכנסו למעגל הדיכאון הזה ~אצלי זה לא ממש דומה למעגל אבל לא משנה~ אבל אין מה לעשות, נקלעת לתוך המעגל הזה וברגע שאת בפנים, את לא יכולה לצאת ~תאמיני לי, כבר שבע שנים אני מנסה~
יש לי שיטה כזאת, כשאני רוצה לחתוך, אני מציירת כוכביות על הידיים, גם על הצלקות שנשארו, וזה מרגיע אותי.
תחפשי את הצורה שמרגיעה אותך, פרח, פרפר, כוכב, לב, כל דבר ותציירי אותה על היד, זה יעזור, לפחות קצת.
~יצאה לי תגובה אופטימית במצב הנוכחי שלי, איך זה הגיוני בכלל?!~
אני שמחה שיש מישהי שמזדהה איתי. אולי אנסה.
אני גם שונאת אבודקו
ואת צריכה להבין שזה הגיל… הכל יעבור אם הזמן……..
אני גם מדוכאת וחותכת כשאני בדיכאון אבל זה פגיעה את חייבת להפסיק
שתינו יודעות שזה לא כזה קל
אני יכולה לספר לך משהו? אני עכשיו ממש מדוכאת, אפילו ה-stay strong שכתבתי על היד בשביל לא לחתוך ירד, כי מחקתי אותו, והחזקתי את הסכין ביד וחשבתי- למה לא לתקוע אותה בלב שלי וזהו? ואת יודעת מה עניתי לעצמי? עניתי שאני לא אעשה את זה כי יש אי שם אנשים, שאני חשובה להם, והמעשה הזה יהרוס אותם. אז את יודעת מה עשיתי? הכנסתי את הסכין לתוך המגירה שלי ונעלתי את המגירה.
אני יודעת שזה מהלך לא פשוט אבל אם רוצים אותו מספיק אז הוא הופך לקל יותר.
אני יכולה לבקש ממך משהו? יש כאן צאט, של האתר, בצד, תיכנסי אליו, תתחברי אליו וכתבי שם שזו את, אני אפתח איתך פרטי ואני אדבר איתך, זה יעזור לשתינו