blaCk Box- פרק 2

פרק 2:
בריסטול, אנגליה 2009
מחוץ לבית הקפה השכונתי.
"חמש דקות!" נזף בי, מפנה לעברי אצבע מאשימה. שואף אוויר לריאותיו ברעש מתמשך, סוגר את ידו לאגרוף, מסובב אותה ומניח אותה לצד גופו. "הבקשה שלי לא הייתה כל כך קשה, נכון גרייס?"
נרתעתי לאחור בבהלה. גומעת את רוקי בכבדות. רגלי כשלה לאחוריי ואילולא הייתי מחזיקה בגוף העץ של המנורה שנחה על הקיר הייתי נופלת.
"א-אני מצטערת." פלטתי במהירות, חוזרת לעמוד בביטחון. התקפי הזעם שלו יצאו מידי פעם, ועדיין לא התרגלתי אליהם.
"צאי מכאן לפני שאני לא אשלוט בעצמי." אמר מנסה להירגע, נושם לרווחה מספר פעמים.
"כן אדוני." מלמלתי במהירות, תופסת את תיקי שנח על הקולב ויוצאת מדלת המחסן. מביטה על מטבח המסעדה.
"גרייס הכל טוב?" שמעתי את אדוארד מאחוריי. קפצתי בבהלה, מתוך אינסטינקט. מסתובבת אליו פעורת עיניים.
"כ-כן." גמגמתי, תופסת את רגליי ויוצאת מהר מהמטבח לכיוון היציאה מהמסעדה.
פתחתי את הדלת נחשפת לקור שבחוץ. מהדקת את המעיל סביבי, משלבת את ידי שומרת על חום גופי. בוהה ברחוב שנגלה אל מולי. נושפת ברוגז את האוויר שנצבר בריאותיי. אדים החלו לעלות על האוויר. אדי קור.
בית הקפה נבנה בפינה בין שני רחובות רחוב היל, ורחוב שרלוט שבעיר בריסטול.
מנורת הרחוב הישנה הבהבה, מודיעה שהיא עומדת להישרף ולחדול מלפעול. לאף אחד זה לא מפריע. האורות החלושים שבקעו מהמסעדה האירו את האזור ולא היה צורך בעוד כלי שיבזבז חשמל ואנרגיה.
"מה נערה כמוך עושה לבדה בחוץ?" שמעתי קול מלגלג מאחוריי. הסתובבתי באחת, עיניי רואות דמות שחורה אשר נשענה על קיר המסעדה. כובע לראשו אשר מסתיר חצי מפניו והסמטאות שלצידו הגלו מבט אפל על פניו.
"מה זה עניינך?" ירקתי את המילים לעברו מסתובבת, משפשפת את זרועותיי.
"הו, זה לא ענייני. אני רק שואל." במבט חטוף לעברו ראיתי את החיוך שטיפס על פניו.
רגלו הימנית, שנחה בסיקול על רגלו השמאלית, התיישרה, והוא החל מתקדם אליי.
"התלווי אליי לכוס קפה," אמר ברצון לעברי. הסתובבתי אליו. נעמדת מולו.
חששתי לרגע, אבל אז הבנתי שאין לי משהו יותר טוב לעשות. "למה לא?"
* * *
גרייס הנערה התמימה ידעה מה קרה לבנות גילה אשר הלכו עם גברים מבוגרים מהם ולא מוכרים.
אך כרגע זה לא הפריע לה. היא לקחה את זה בתור בילוי עם גבר שכביכול מוצא חן בעיניה.
החיים של גרייס לא היו מושלמים. אחיה היו פושעים והוריה נפטרו בעודה פעוטה.
היא פירנסה את עצמה לבדה. ללא שום עזרה מצד משפחתה.
שניהם החלו מתקדמים לעבר דלת המסעדה. הגבר, אשר הציע את עצמו לגרייס, שמו היה ת'ומאס.
הוא פתח את דלת המסעדה מחווה בידו, נותן לגרייס להיכנס ראשונה.
אחרי שהם תפסו שולחן והזמינו מה שעלה על רוחם, גרייס חשה לא בנוח והלכה לה לכמה רגעים.
ת'ומאס המתין וראה שעברו כמה שניות וגרייס עדיין לא שבה. הוא ניצל את ההזדמנות הזאת.
מוציא מכיסו כדור קטן, ומכניס לשתייה של גרייס. לאחר חמש דקות חזרה הנערה מתיישבת במקומה.
"הכל בסדר?" שאלה מחייכת לעברו.
"הכל מצוין." החזיר בחיוך, מרים את ידו ומסמן למלצרית שתבוא. המלצרית סימנה לו בידה שהיא כבר מגיעה.
גרייס הרגישה צמא, תופסת את כוס המים שלה ולוגמת ממנה שלוש לגימות קצרות.
* * *
פקחתי את עיניי, מסתנוורת מהאור שחדר לתוכן. מצמצתי כמה פעמים מנסה להתרגל.
חדר לבן נגלה אל מול עיניי. גופי היה שרוע על מיטה לבנה וידיי קשורות לצדדים. שידה קטנה נחה לה ליד המיטה. החדר היה אטום פרט לדלת שניצבה בצדו השני.
איפה אני?
"הי! שחררו אותי!" זעקתי בקול, מטלטלת את ידיי.
"הנה היא התעוררה." שמעתי קול מבעד לדלת. הדלת נפתחה ונכנס לחדר אדם לבוש חליפה מהודרת.
"מי אתה ומה את רוצה ממני?" צעקתי, מנסה לשחרר את ידיי שוב.
"שלום גרייס, אני לאונרד." אמר בקול רשמי, מביט לעברי במבט נוקשה. "אני המנהל של המקום שאת נמצאת בו כרגע." מתקדם לעברי.
"גרייס, אנחנו בדקנו את אודותייך. גילינו לא מעט דברים. הבנו שאם לא נביא אותך לכאן במהרה את תמצאי את עצמך בכלא."
למה הוא מספר לי את זה? כאילו שאני לא יודעת. זה החיים שלי. אני יודעת כל מה שעבר עליי וכל מה שצפוי להגיע. זה לא החלטה שלי, הלכתי בעקבות משפחתי. משפחת הפשע הגדולה בארץ.
"ומה אתם רוצים ממני?" שאלתי, מנסה להירגע.
"אנחנו רוצים לעזור לך." סיכם ברשמיות.
"שם המקום שאת נמצאת בו כרגע נקרא 'לנסר'. זו חברה סודית. אנחנו עוזרים לאנשים.
אני אסביר לך הכל מאוחר יותר."
"סטפן שחרר אותה ותכין אותה למפגש הבא."