אחרון הרוכבים: פרולוג

אני הוא רוכב הדרקונים האחרון.
פעם, היו רבים כמוני, טוב, לא היינו רבים אם הייתם משווים אותנו לאוכלוסיית האנושיים, אך היינו הקבוצה הגדולה ביותר של רוכבים שחיו בו זמנית אי-פעם, ואז המחלה הגיע.
בהתחלה, לא שמנו לב לכך, היא לא גורמת לנו לחלות, אין פריחות או גירויים, אין שיעולים או כאבים, אך היא משבשת משהו במוח שלנו, אך רק מעט בכל פעם, כך שלא נשים לב, ואז, לפני שאנחנו מבינים מה קרה, המחלה תוקפת בעוצמה, והרוכב אבוד.
המחלה השפיע על כול רוכב אחרת, היו כאלו שפשוט השתגעו, כאלה שהצליחו להילחם, אך לא לזמן רב, ואז יש אותי.
אני שרדתי מספק זמן בשביל לספר את סיפורי, או לפחות להתחיל לספר אותו, אני לא בטוח שאני אוכל לסיים אותו, המחלה עומדת לחסל אותי, אני יודעת שהוא מחכה לרגע של חולשה, ואז אחרון הרוכבים ימות ואנחנו ניכחד, אך לא לתמיד, רק לזמן מה, עד שהדרקון הבא יבקע, ואז, ימצא גם רוכב שיתאים לו.
אני יודע שאתם תוהים מה רוכב דרקונים יעשה ללא הכשרה והאימונים, אך אני לא דואג, הדרקון כבר יטפל בכל, בדיוק כפי שקרה כבר פעמים רבות בעבר.
אני מקווה שברגע שאני אמות, המחלה תיכחד ביחד איתי, בשביל שהדור הבא שלנו יוכל לשרוד.
אני מניח שבסופו של דבר, אנחנו היינו טובים מידי, אנחנו היינו הדור הטוב והחזק ביותר של רוכבים אי-פעם, היינו מספיק חזקים בשביל לספר לעולם שאנחנו קיימים, אך אני מניח, שזו בדיוק הייתה הבעיה שלנו, שחשבנו שאנחנו טובים יותר מין הטבע, שאנחנו יכולים לשנות את שרשרת המזון ולגלות לעולם שאנחנו יכולים לאכול את כולם בלי מלח.
אני רוצה להמשיך, אך הוא לא נותן לי, ובימים אלא, הוא שולט עליי יותר מאשר אני שולט עליו, אני מניח שאני אמשיך אחרי שאתפוס את השליטה שוב, אם בכלל.