יצורים על טבעיים ומה שבינהם פרק 3

עבר שבוע קריר במיוחד בקנדה הדרומית ואני ומנטה התחלנו להתרגל למקום החדש שנמצא באמצע סוף העולם. חלק מההסתגלות היה ביקור בעיר הסמוכה שהגודל שלה בערך של תל-אביב פעמיים, וטיול בשמורה עצמה. השמורה הייתה מורכבת מהרבה בתים פרטיים ומי שגר בה היו אינדיאנים שגם אבות אבותיהם גרו במקום הזה רק באוהלים (אמרתי לכם כבר שהשכנים החדשים שלנו הם אינדיאנים). מהטיול בשמורה הבנתי שני דברים:
1. לשכנים החדשים שלי יש בעיית זאבים (אנשי זאב) גדולה. אני לא יודעת כמה הם, אבל יותר מאחד זה בטוח כי זאבים תמיד נמצאים בלהקות. גם אם הם אנשי זאב עם בעיות כעס.
2. אנרגיית העל טבעי פה מטריפה לי את החושים. אני אסביר: לציידים יש חושים מאוד מפותחים שמרגישים גם גלי אנרגיה,וליצורים על טבעיים יש אנרגיה שזורמת בגלי צונמי לעבר כל דבר שזז והציידים מרגישים ואז יודעים מי הוא היצור העל טבעי שבסביבה הקרובה אליהם. בני אנוש בדרך כלל לא מרגישים באנרגיה הזו, אבל גם אם כן הם אומרים שעברה בהם צמרמורת ללא שום סיבה וממשיכים הלאה בחיים חסרי התכלית.
אז מתוך המסקנות האלו אפשר להבין שהמקום הוא פשוט שלט נאון ענק לציידים שאומר:"היי מר צייד! תנחש מי פה? נכון! יצורים על טבעיים שאתה פשוט מת לרצוח אותם!" אבל בדקתי בארכיון החדשות של אתר האינטרנט של העיירה וגיליתי שתקיפות "החיה המסוכנת" היא דווקא מאוד נמוכה, זה אומר שאני צריכה לגשת למנהיג הלהקה של אנשי הזאב להציג את עצמי כציידת ולבדוק אותם איך הם מתנהגים עם בני אדם בסביבה. אבל אני דוחה את הביקור הזה כל פעם בתירוץ חדש. התירוץ שלי הפעם הוא ללכת לטייל ביער עם ג'אם ומנטה ולחקור את היער עצמו קצת. אז בזמן שאני מספרת לכם את כל זה אני רכובה על ג'אם ללא ציוד ומנטה רץ לפנינו. כל מה שאני רואה עכשיו זה ירוק ירוק ירוק וקצת חום. היער שקט בדרך כלל בשעות כאלו מוקדמות וזה נראה כאילו הוא מנסה להעיר את עצמו בכוח (היי! זה כמוני בכל בוקר!) עם הסנאים שרצים פה לכל עבר והזיקיות שמתפסות על העצים ו… רגע זיקיות? אוי שיט. ג'אם (שמפחדת מזיקיות מאוד) קלטה אותה והתחילה לדהור מהר לתוך היער עצמו כשמנטה מאחורינו ואני מחזיקה ברעמה שלה כאילו החיים שלי תלויים בזה. מה שמצחיק שהחיים שלי באמת תלויים בזה כי נפילה מסוס דוהר יכולה להביא למוות. אז ג'אם דוהרת כלכך מהר שכל העצים הדשא מתחילים להיטשטש מהמהירות העצומה שלה אני שכחתי ממנטה לבינתיים, הוא מכיר את הדרך הביתה. לו אני לא דואגת. באיזשהו שלב הסוסה מאיטה לאט ולבסוף חוזרת להליכה. אני מלטפת את הצוואר הארוך שלה בזמן שאני מסדירה את הנשימה שלי ומנסה לחזור לעצמי. מצאנו את עצמנו ליד נחל שזורם לאט בלי לדעת את הדרך הביתה.
"אז מה נעשה ילדה?" שאלתי את הסוסה. ג'אם רק נחרה והמשיכה ללכת ליד הנחל. טוב, יש הרי סוף לכל דבר לא? אז פשוט נמשיך ללכת ליד הנחל אולי אראה שביל מוכר. אחרי כרבע שעה, התחלתי לשמוע שירה מוכרת. מוכרת להחריד. ירדתי מג'אם וסתמתי את האוזניים כדי לא לשמוע את אותה שירה מסוכנת. התחלתי ללכת לכיוון עץ ענק בעל עלים ענקיים. הסתתי בזהירות עלה אחד ומצאתי את עצמי בכפר אלפים.
אלפים הם יצורים נחמדים בדרך כלל. אבל ברגע שהם מתחילים לשיר זה אומר שהם רעבים לבשר ודם. השירה שלהם מושכת אליהם חיות ובני אדם. אם הם רואים אותו, הוא מת. אלף שרעב הוא לא אלף נחמד. חזרתי אחורנית וסגרתי את דלת העלה, עליתי בחזה על ג'אם והתרחקנו בדהירה מהכפר בכיוון שממנו בנו. חזרתי הביתה בערב ולאחר הטפה ממשוכה מסבתא שלי הלכתי להתקלח ולישון. כשהייתי כבר במיטה נזכרתי בסת' שלא נראה לי אנושי במיוחד, אדבר איתו מחר על עניין הזאבים. עצמתי עיניים ושקעתי בשינה עמוקה המלווה בשירת אלפים.