שעתיים- פרק 5

אישה כבת חמישים התיישבה מולי בחדר השקט בתחנת המשטרה. זה היה יום אחרי הפגישה עם תום. היא התחילה לספר על עצמה, לפי השאלות שכיוונתי אותה אליהן. לא חיברנו אותה למכונת אמת- לא היה צורך, זו רק שיחת בירורים. חוץ מזה, הקול השבור שלה הראה שאין סיבה שהיא תסתיר דברים שהיא צריכה לספר. ראיתי את הכאב יוצא מהעיניים שלה כשהיא מדברת באהבה ענקית על הבן שלה. הבן שלה התאבד, ילד בן שש עשרה. כולם מנסים להבין מה הייתה הסיבה של הילד הזה להרוג את עצמו- האם הוא קיבל יחס רע בבית, האם זה היה החברים של בית הספר, האם מישהו התעלעל בו? האם הוא פשוט הרגיש דחוי.. שאלתי אותה אלפי שאלות, אחת אחרי השנייה. כל השיחה הוקלטה על ידי רשמקול שאצלי, כי אני אחר כך את השיחה הזו צריכה לתעד אל הכתב. אני צריכה אחר כך לשבת ולכתוב מחדש את כל השיחה האיומה הזו. הייתי צריכה לגבות ממנה את אחת העדויות הכי קשות ששמעתי, אלה שאם לא הייתי בתפקיד הייתי בוכה עשרים דקות אחרי שהשיחה הייתה מתחילה. היא סיפרה לי כמה היא אהבה אותו, איזה ילד הוא היה וכמה היא העריכה אותו וכמה המוות שלו בא לה בהפתעה. היא אמרה איזה עתיד מזהיר הוא היה יכול להשיג, כמה מוצלח הוא היה בלימודים ובתחומים שהוא התעניין בהם. ראיתי שזו אמא שאכפת לה. שאלתי אותה אחר כך על ההכנסות של המשפחה, על המצב הכלכלי והמצב בבית- והבנתי מיד שהבעיה לא הייתה בבית. היא אמא שכואבת על הבן שלה ולא מצליחה להבין מה גרם לו לעשות את מה שהוא עושה בלי שהיא פגעה בו או עשתה לו משהו. היא לא הסיבה שהוא התאבד.
במשך שעתיים אחר כך העברתי את השיחה למחשב. מידי פעם כמה דמעות זלגו לי על הלחיים. אני לבד עם עצמי, יושבת מול מחשב, ואף אחד לא צריך לראות אותי בוכה כשאני עושה את זה. אני בוכה על הכאב, אני בוכה על האובדן, אני בוכה על לחשוב שילד בן שש עשרה מסיים את החיים שלו בהתאבדות.
אחר כך נסעתי לבית קפה בדרום הוד השרון. נפגשתי שם עם חבר טוב של הילד ועם אמא שלו- הילד עדיין קטין ולכן אסור לי לחקור אותו לבד בלי הורה מבוגר שישגיח שהכל בסדר, שאני לא חורגת כאן לשאלות שאסור לי לשאול ילד. זה החוקים שאנחנו בעצמנו קבענו, ואני חושבת שזה מאוד נחוץ. ילד ידע שהוא מוגן כשבגיל הזה הוא ליד ההורים שלו. טוב- כמעט כל ילד. הילד שהתאבד כנראה לא הרגיש בטוח לספר להורים שלו מה עובר עליו ולכן הוא סיים את חייו. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה עובר כרגע במוח של האמא.
את השיחה עם הילד אפילו לא הקלטתי- לא הייתי צריכה. זה לא משהו שנכנס לתוך התיק אלא רק וי שדיברתי עם חבר קרוב של מי שהתאבד. רציתי לשמוע מהילד בעיקר איזה נער היה הילד שהתאבד. הוא התחיל לספר לי על החוג המשותף של הכדורגל שהם היו בו, התחיל לספר לי עליו כתלמיד בכיתה, עליו כאהוב הבנות. הצלחתי לזהות אפילו קמצוץ קטן של קנאה בדבריו על כמה מקובל היה הילד וכמה אהבו אותו. שום דבר לא הצליח להתקשר לי- למה ילד שכל כך אוהבים אותו בוחר להתאבד? למה ילד שמצליח להשיג בנות, שחי ברווחה והולך לחוגים ויש לו חברים מתאבד? מה הטריגר?
'את עסוקה הערב?' שלח תום סמס באמצע השיחה עם הילד. לא יכולתי לענות לו בדיוק כי עוד היינו בתוך השיחה אבל חזרתי אליו ישר אחרי שסיימתי את השיחה עם הילד. את הילד ניחמתי על האובדן, איחלתי לו שימשיך להיות חזק ושימשיך לאהוב את הילד שהוא איבד. גם האמא חיזקה אותי ואמרה שאני עושה עבודה טובה. הם יצאו מבית הקפה ואני נשארתי שם והתקשרתי לתום.
לא הייתי מאופסת- ידעתי שאני רוצה לראות אותו אבל לא הייתי מאופסת בכלל במוח. כל הזמן חשבתי, כל הזמן ניסיתי למצוא תשובות. הסיפור הזה ערער אותי וצמרר אותי, אני עייפה משתי שיחות מאוד קשות שניהלתי ואני בעיקר לא יודעת מה לעשות. אם זה לא המשפחה ולא החברים- מי או מה גרם לילד הזה להחליט שזה הסוף..
תום קידם את פניי בחיוך ונשיקה על הלחי כשהגעתי למסעדה שהוא ביקש ממני להגיע אליה. לא עברתי בבית בין הפגישה איתו לפגישה עם הילד והאמא, בעצם לא הייתי בבית בכלל מאז תחילת היום. למזלי אני תמיד בתחילת הבוקר שמה סט בגדים באוטו כדי להחליף אם במקרה אני אצטרך לנסוע למקום ולא להיות לבושה במדים, או אם כמו הערב אני יוצאת עם מישהו או עם חברים. ביקשנו בהתחלה רק מים לשולחן, הוא שאל אותי מה שלומי ואמרתי לו שאני נורא עייפה אחרי יום ארוך. הדבר היחיד שיכולתי להגיד זה גם מה שאמרו בתקשורת- שילד התאבד, ואני אמרתי לתום שאני עובדת על התיק הזה ומנסה להבין מה הייתה הסיבה של הילד להתאבד. יותר מזה לא אמרתי כלום- לא את מי פגשתי, לא מה הם אמרו לי. אלה כבר פרטים חסויים.
"היום המשכתי לסדר את הדברים, פתאום ראיתי בקצה החדר מזוודה ששכחתי לפרוק," צחק תום, "מצאתי שם משהו שהבאתי בשבילך." הסתכלתי עליו מופתעת ומחויכת, זה הדברים הקטנים שיכולים להפוך יום קשה ליום מדהים. הוא הגיש לי קופסא קטנה מרובעת. פתחתי אותה ושם היה מגולגל משהו בהרבה פצפצים. פתחתי בזהירות את הפצפצים ואז ראיתי שלגיה מזכוכית. אחד הדברים שכל החברים שלי יודעים עליי זה שסיפור האגדות האהוב עליי הוא שלגיה. זה הדהים אותי שהוא זכר את זה וחשב עליי כשהוא ראה את זה- פעם אני והוא, לפני שהוא עזב לחו"ל, הלכנו למפעל שבו ניפחו זכוכית לצורות. האדם בדיוק ניפח גוף של עכבר כשתום ואני הגענו לשם. הוא פשוט קישר בין שני אירועים, בין שתי אהבות, והביא לי משהו. זה ריגש אותי יותר מכל מתנה אחרת שאי פעם קיבלתי. זה הראה לי שהוא חשב עליי בתקופה שהוא היה בחו"ל, אפילו בסוף ממש לפני העזיבה כי כנראה שאז הוא קנה את זה, כשהוא ידע שאנחנו הולכים להיפגש. זה סגר לי את הפינה שמה שהיה ביני לבין תום בעבר לא היה סתם, אלא היה משמעותי גם בשבילו.
"זה מדהים," נאנחתי בחיוך, "תודה, ממש." הוא צחק וחייך ואני הכנסתי את הקופסא לתוך התיק, מחויכת. זה היה סיום מתוק ליום קשה.
"חצי חצי" אמרתי לתום כשהגישו את החשבון. הוא גם זכר יפה מהעבר שאני תמיד מתעקשת על החשבון. הוא הסתכל עליי בפנים מאוכזבות, כי הוא תמיד רוצה לצאת הג'נטלמן שמשלם על הבחורה. אני יודעת שבשבילו ארוחות פשוטות כאלה, וסכומים כאלה זה באמת כלום, אבל אף פעם לא נעים לי. חיפשתי את הארנק בתיק ולא מצאתי אותו. הייתי יותר מידי מעופפת אחרי הפגישה עם הילד והאמא שכנראה השארתי את הארנק באוטו. זכרתי אפילו באיזה נקודה- חיפשתי משהו עמוק בתוך התיק והוצאתי את הכל לתוך המושב הקדמי ליד הנהג. הוא כנראה נשאר שם ולא הכנסתי אותו חזרה. ככה זה כשאנשים לא בפוקוס.
"זה יום המזל שלך, הארנק שלי נשאר באוטו." נאנחתי בחיוך. הוא צחק והניח כרטיס אשראי על החשבון וקרא למלצרית. אני יכולה להתרגל ללראות את תום כל יום, במסעדה טובה או אפילו על ישיבה על כוס יין בבית. עוד אין לי שמץ של מושג לאן זורמים העניינים, אבל כרגע אנחנו מנסים לשקם קשר שלשנינו חשוב לשקם.