אני כאן

ברגע שהחלטתי לפקוח את עיניי, באה איתה החלטה נוספת, ההחלטה לראות הכול.
יכולתי לחוות את העולם גם בעיניים עצומות, ויכולתי לאטום את אוזניי לקולות שלא מצלצלים כפעמונים, הייתי יכול לקשור את ידיי ורגליי ולהישאר בכיסא נוח, אבל לא, אני החלטתי לפקוח.
מראות זוועות מראות משקפות מציאות, ואוזניים שומעות צרחות ומאזינות לשקט הקריר. לוקחים את הרע עם הטוב, לוקחים את ההבנה שהעולם לא מושלם, ואין אור בלי חושך, חיים בלי מוות וכל ניגוד לדבר מואר, גם אם לא נרצה בכך, חייב להתקיים.
לקחתי על עצמי להראות שיש חיים שגם עם כל הלכלוך והאפילה, הייתי חי אותם בשביל אותם רגעים בהם הכול אור, או לפחות הרוב, או לפחות דבר אחד טוב, ונמשיך הלאה, אל המכה הבאה ואל התרופה שלה.
החיים לא קלים, לאף אחד, ויש רמות כאב ואדם לאדם זאב, צעקות נעולות בחדר בלי מפתח ושריטות מכוסות בשרוול, אני לומד להסתכל ומתפתח. אני חי בשם ההבנה שעולמי שלי וחיי שלי וכדי שלא להתדרדר למטה חייבים לדחוף למעלה, תמיד, ולא לוותר לכוח המשיכה.
גם אני כועס, ובוכה, וגם אני מתוסכל מכף רגל ועד ראש לפעמים. גם לי עולה החשק לתת לעצב לטפטף לי מבין קצות הציפורניים, אבל כמו שאני יודע לבכות אני גם יודע לצחוק, כולם צריכים לדעת לצחוק, ולאהוב ולדעת לתת, אין מה להתלבט.
העולם הוא ידיים משולבות, כדי שלא יתפרק כדאי שנדע לשלב את ידינו, יש כאלה שישלבו לתפילה וכאלה שישלבו האחד בשני. חשוב לשלב, להשתלב, כחוט במארג המציאות המסוחררת של כולנו, וכולנו מפחדים גם בלי שנגיד.
פרנואיד ומתוסבך, חושב כל הזמן, בשתיקות שלי נופלות כל כך הרבה מילים שלא גיליתי עליהן לאף אחד. אבל זה בסדר לא להיות מושלם, זה בסדר להתדרדר כי ימשכו אותנו קדימה, חברים משפחה אנשים זרים או אולי אלוהים, כל אחד ומושיעו, מצילו , אהובתו או משיחו.
אני כאן, ואלו המילים שלי, אלו הכוונות וזוהי אמירתי.