המלחמה של שתינו

אני זוכרת אותך ואזכור אותך תמיד,
לא אצליח לשכוח אי פעם .
היית ילדה יפה , היה לך כוח .
להחזיק מעמד , לשמור על עצמך .
היית ילדה טובה , כזאת שאכפת לה מאחרים .
רק לעצמך לא שמת לב .
היית ילדה עם לב זהב , ועכשיו אין בך עוד כזה .
גם אם אנסה לשכוח ,
לא אצליח לעולם .
כל הזמן את בראשי , נמצאת אי שם .
וקשה לסלקך , קשה להעביר אותך מקום .
כי את שוברת את הלב , לא מוצאת מקום לחיות בו .
פעם רצו אותך , עכשיו לא באים ואת בורחת .
בורחת והורסת את עצמך .
זה בסדר שהשתנית ,
זה בסדר לבכות .
זה בסדר שברחת ,
זה בסדר לכעוס .
אני כבר שכחתי את הכעס ,
רק זוכרת את הכאב .
זוכרת את היום שהכול השתנה ,
היום שבו כבר לא היית עצמך .
וזאת הייתה רק ההתחלה , לא היית זהירה .
ושתינו נפלנו , שתינו הפסדנו במלחמה .
המלחמה הזאת של שתינו , אין מה לומר .
אבל את התחלת אותה , את גרמת לה .
לא רציתי את המלחמה הזאת , לא אהבתי את הכאב .
אבל הוא בא , הכאיב , צבט , מיהר .
ואת לא שמת לב , לא רצית לדבר .
שקעת בדיכאון , יותר מדי מהר .
ועכשיו אין מה לתקן , הכול כבר קרה .
ואין מה להחזיר , כי המלחמה נגמרה .
אבל הכאב לא נגמר , השקט לא חזר .
אולי עזבת אותי , אבל בראשי נשארת .
ואת כבר לא אותו הדבר , את מצטערת על הכול .
אבל אין מקום לתקן , אין דרך לכפר על הכול .
כי מה שקרה קרה , גם אם הוא לא היה אמור לקרות .
החיים הם מתנה ,
ואת ברחת מהם .
נתנו לך את האושר , לקחת את הכאב .
את עשית את זה לעצמך , אבל אני לא מאשימה .
כי מה שקרה קרה .
אבל הכאב , יקרה , הכאב – לא חדל .
ואני זוכרת אותך , את הימים , אותי .
קשה לשכוח דברים חשובים , קשה לשכוח אותך .
לא עוזבת אותי , מתרחקת באמת וחוזרת בראש .
ולמרות שכבר הלכת , הכאב עדיין מפריע .
אני כבר לא כועסת , רק כואב לי , ועצוב .
אומנם זאת המלחמה של שתינו ,
אבל הסוף העצוב – שייך רק לך .
כי את הבאת את זה על עצמך ,
ואת גמרת את המלחמה .
את המלחמה של שתינו .