כל כך הרבה

כל כך הרבה מילים מסתתרות לי בין החלל של לעשות ולרצות, שורד בקושי את הניוון המונוטוני של המציאות התלושה מהמציאות, בין ריקוד של אחרי קרב לצעידה שקטה באותו רגע של עכשיו, מתמוגג מלגימות קטנות של שמחה, בקפה מריר של בוקר שמשתומם, ונראה תמים לעיניים עייפות. שולח יד ונוטע את הרצונות באדמה, בתקווה שיצמחו לי דברים טובים בשמש קופחת שמכופפת אותנו למיטה, וכל שמיטת האחריות גורמת לנו להישאר עד שכמעט מאוחר מדי
.
מנסים ללמוד לצחוק כל פעם מחדש שצער משתק אותנו, ומחזיקים את העבר כמו שמיכה מעל הראש, דורכים על ההווה של הפרח וגודעים את עתידו. גומעים בשקיקה סיפורים שמשאירים אותנו ערים בלילות, מקללים את כל האהבות שמוקרנות לנו מהראש על הקיר השחור בלילה, וכל המחשבות שאין לנו אומץ לספר לאף אחד עליהם, שמסתובבות בחדר מצביעות ומקניטות אותנו, כי רק אנחנו יודעים כמה החיים עיקמו אותנו וסידרו אותנו מקומטים.

כל כך הרבה מעשים מתגלים לי בין מה שהצלחתי למלא ברצון, והדרך נפרסת כמו הירח שכל פעם שחשבנו שמושלם שוב נעלם, ומחשיך את כל השמיים אבל ממשיכים ללכת כדי לראות את הזריחה, ואת התקווה שמרימה ראשה בין רגע שקט אחד למשנהו. זרים מוחלטים, גורלות נשזרים, אנחנו מחוברים וכל כך מנותקים שזה לא עולה בדעתנו לבקש עזרה. עם כל אי הסדר ותחושת האני בסדר, כשהכול ניתז לכל עבר אני מחזיק בקושי בחוטים דקים של חמלה ואנושיות. וכולנו דועכים לכדי חוסר מוכנות נפשית לפרוץ את הגבולות, נשארים בין פה לשם ולא מעיזים לשמוע איך כל כך הרבה נפלאות, מסתתרים לנו בין החלל של לרצות ולעשות, וכמה חבל שזה ככה.