עיר עתידית | עונה 3 – פרק 19

בעודי הולך על מדשאות חצר בית הספר, דמות קטנה החלה להופיע מרחוק. הדמות התקדמה לכיווני במהירות. כעת ראיתי את פניה כמעט בבירור "יהלי!" קראתי בקול. פניו של יהלי היו עדיין חיוורים אבל הוא נראה הרבה יותר יציב ממקודם. "מה קרה?" שאלתי אותו. ההבעה על פניו לא הייתה נראית שמחה במיוחד. יהלי לא הספיק לענות לי שצרחה חזקה פילחה את האוויר. ליבי צנח מטה, הבנתי מה קרה. השמיים נראו כאילו כבר החשירו ולפצתע החיים נראו כל כך חסרי תכלית ומשמעות. יהלי ואני התחלנו לרוץ לכיוון המקום שממנו נשמעה הצרחה. הדבר היחיד שעבר בראש שלי היה אדיסון, רק היא. כרגע, חייה שלה היו חשובים לי יותר מכל דבר אחר בעולם. לאחר שתי דקות של ריצה הגענו למקום. אדיסון שכבה שם, היא בכתה, בכי של כאב, משהו שמגיע רק מהלב. "אדיסון!" קראתי בקול והתקרבתי אליה. "מה קרה?" הבטתי בפניה, זאת אדיסון האמיתית, אני בטוח בכך.
אדיסון הצליחה אך בקושי להשחיל את המילים בין הדמעות "הוא-הוא היה פה, יו-יותר מוקדם מ-ממה שח-חשבנו. הוא א-אמר לי ש-שאתה מת… ו-ואז הוא שרט או-אותי ע-עם הס-סכין שלו" אדיסון ניסתה להצביע בידה על שריטה עמוקה שפילחה את צווארה. אחזתי חזק בידה, "תנשמי עמוק" לחשתי לה.
חשבתי בשקט, המציאות הזאת החלה להפוך לסיוט ענקי שלא נגמר. כבר נהיה לי כואב, נהיה לי כואב לחיות…
"אני לא רוצה יותר" אדיסון לחשה. "לא רוצה מה?" לחשתי לה בשקט, מחייך חיוך מזוייף, בניסיון לעודד אותה. "הכל, אני כבר לא רוצה את זה. כל החיים שלי עכשיו הם סיוט" אדיסון המשיכה. "גם שלי, גם של כולם. אבל אנחנו חייבים להיות חזקים" לחשתי. אדיסון כבר הפסיקה לבכות, היא ניסתה להסביר לי "אבל הוא כבר פה, אורגון פה. הוא יהרוג אותנו, אנחנו עדיין לא מוכנים להילחם בו, אני רוצה להישאר לשכב פה עד שאדמם למוות, ככה אולי לא אמות בעינויים שלו. בבקשה רון,תן לי לעשות את זה, תן לי למות כבר עכשיו". קירבתי את שפתיי לשל אדיסון ונישקתי אותה. הפעם שפתיה היו כה קרות אבל חום שפתיי חימם אותן. חיבקתי את אדיסון חזק, נתתי לחום גופי לעטוף אותה. נתתי לה להרגיש מוגנת בזרועותיי. המשכתי לנשק אותה, אפילו עד שיגמר לשנינו האוויר. ככה נוכל למות ביחד ולא ביסוריים של אורגון ואז לא יהיו דאגות, לא יהיו פחדים, לא יהיה כאב, המחשבה על כך הייתה כה משכרת, כה מפתה. אבל מחשבה אחרת היכתה בראשי מה שכן יהיה זה האנשים פה, האשים שנשאיר לבד, האנשים שצריכים עזרה בלהינצל, האנשים שלא איבדו תקווה עדיין, האנשים שיבכו אם אנחנו נמות. שיחררתי מהר את עצמי מאדיסון, הבטתי בה, היה נדמה שחשבנו בדיוק על אותו דבר. "אני נשארת" אדיסון לחשה "לפחות עד שאדע שאין לנו בכלל סיכוי" הנהנתי אליה בחיוך קלוש. "יש עוד תקווה" לחשתי.