מעונן בראש

דמעות מקצוות העולם העגול, רוקדות בענני צהריים, מתאספות מעגלים מעגלים ואוחזות האחת בשנייה, וקופצות אל הלא נודע, נוחתות לי על תת המודע ומרטיבות את כל המסקנות החדשות שלי.
גשם מבלבל, אני מתערטל ומתנער מהדמעות הרוקדות, שכן מרגיש כחסר משמעות אל מול הדייקנות שבה החיים מביסים את כולנו, בזה אחר זה נעמדים בתור ומתמלאים בשחור ובגעגוע שאוכל את הדמיון, פרידות שלא אמרת ונשיקות שלא נתת. חרטה עפה כפליטה מן הפה כשאני יורק אהבה בפנים המחייכות, מחליף לטיפות בנשיכות ושיושב וכותב את מה שיכול ולא יכול להיות.
שוב מסקנות, שוב דמעות רוקדות נופלות, אני מצטער ומתנער ומרגיש חדש כשוכב מיובש תחת השמש החמה. יושב אל מול ערים סואנות ובתוך ראשי מפרק אותן ומחזיר אותן לשממה. זו הקדמה או אפקט החממה או רק שלום ומה נשמע, מנופף לעזרה ובבטן נתפסת תחושה של הארה, נתמך בחברים שהנפש בחרה לעצמה בלי ששמתי לב, מתהלך בעדינות על הקו שבין להתאהב ללתעב.
אני מוזר כמו רמזור בכיכר, או כל דימוי אחר שהוא פשוט אך פוגע במטרה, אני לא רגיל וכך עובד התרגיל הזה של להכיר אנשים חדשים, וכשמנערים אותנו אנחנו מרשרשים. עיניים זזות רגליים נטועות ואנחנו מצמיחים שורשים של נוחות. כולנו עצים כולנו מייעצים ומרוצים, ולכולנו רוקדות דמעות בתת המודע.