שבור

חום, כתום וקצת זהב, וזהו, רק שחור, שחור מושלם קודר, הילה מאובקת ועצומה של קורי עכביש עוטפת את העששיות, הן מטילות צללים ארוכים מעוותים, מנסות בכל כוחן למלא את ייעודן ולהאיר, גונחות מדי פעם, מהבהבות, הכיכר מרוצפת באבנים אדמדמות, מבוקעות משנים וחרוצות מרגלי תיירים, המזרקה פעלה פעם, ידעו כולם להגיד, המזרקה המכונפת המופלאה, הם קראו לה, עש סבר שזהו שם ארוך למדי, בייחוד למזרקה שאין בה מים, חסרת חן ובטבורה ניצב מלאך מכוער נטול כנפיים,
מטאטאהו הכסוף של עש פיצח עלים בחדווה, הוא נעזר במטאטא עתה-להליכה, עש עבר את המזרקה והעיף בה מבט חטוף, מלגלג ״,Angelo senza ali״, מלאך בלי כנפיים, יכולת להישבע שדמיונך מתעתע בך והמלאך נרעד, אבל לא, מלאכים דוממים, עש כשל לעבר ספסל מעץ שנראה כאילו התקלף גולף אל הרחוב, הוא צנח בחריקה על הספסל, הגב זעק משהו והברך המהמה נמרצות בהסכמה, עש התעלם, ״אני לא מתעלם״ אמר עש לעש, ״רק דוחה״
הוא הסתכל על ערדליו פעורות הפה, ״ יש לכן מבט משתאה״ לחש להן, גל קור חלף בו, צמרר, הוא הידק את הסוודר המותש לגופו, והתבונן שוב במטאטא, כבר זמן רב הוא גורף עלים ועטיפות צבעוניות, זמן רב הוא הולך, אוזניו וטלפיו מחודדות, משחר אחר הבום, עוד איש שנכשל, נער שחלם ועלמה שאהבה, מהם הוא חי, כשהם מתרסקים-הוא נולד, עש מרחרח באוויר, מחפש, שמא, נחיריו מתרחבות לפתע, ממאנות להאמין שזהו הריח, דינמיט, דם והוא קם, רגליו הרזות רועדות והוא רץ, הריח מתגבר ומשכר, חושיו מתערפלים בציפייה אבל הוא דרוך, אוחז בכל כוחו בניחוח, הוא כבר קרוב מאוד, תחת אדנית כמושה ווילון אפרפר נשמעת לחישה מיוסרת מתנפצת, הוא עוצם עיניים בעונג, שואף אוויר בחדות ופותח אותן, גחליליות מתחילות להזדהר בעששיות, הלילה מואר באלפי רסיסים וורודים פועמים, נעימה עגומה מאכלת את העלים הפריכים, מסחררת מעט, וזה קורה- עש לוקח בחיוך את המטאטא ומבריש נמרצות, ובכל שבר לב- משהו נוסף, השן השבורה איננה, שיניים לבנות נהדרות במקומה, שיער מהגוני מצטמח וסנטימטרים מוספים, עיניו אינן מכוסות עוד קרום דק ולבן, הן פשוט שחורות, עש גומר את עבודתו ומושך בכתפיים נאות, ״ככה זה עש״ אומר לעצמו מופתע כרגיל מן השינוי, הקול השורק והקטוע איננו, צרוד נמוך נפלא מחליפו, הוא מחייך חיוך מקסים מלא שיניים ולוחש ״ככה זה, לחיות על שברי לבבות״