בכל מקום באף מקום – פרק 13 ואחרון

-כעבור חצי שנה-

חצי שנה עברה לה מהר כל כך.
כמו הינד עפעף מהיר.
חצי שנה שבה השתנתי, בחצי שנה הזאת הפסקתי את כל ההרגלים הרעים.
הפסקתי לשתות כל כך הרבה, הפסקתי לחלום עלייה בלילות, הפסקתי להתעורר בצרחות מהסיוטים.
אלכסה עזרה לי…
היא בנתה את העולם שלי מחדש.
היא גרמה לי להאמין שהלב שלי לא מת אחרי הכל , גם לא אחריה.
אני פוסע קדימה, רגליי מועכים את הדשא הירוק והטרי.
הריח של כיסוח הדשא עוד נישא באוויר הקריר של הבוקר.
אני צועד בדרך ישנה להפליא, בדרך שכמעט שנתיים וחצי לא דרכתי בה.
אני נושם עמוק את האוויר הצונן לראותיי, מהדק סביב גופי את המעיל העור השחור שלי, להגן על עצמי מפני הקור שמשתלט על ניו יורק. סתיו כעט.
אני שוב טובע במחשבות עליה כשאני צועד בדרך הזו, אבל הפעם זה שונה.
המחשבות שוב עליה לא מכאיבות לי כל כך כמו בעבר.
הלב הפצוע שלי שחשבתי שלא יתרפא שוב לעולם, החלים, בכזאת מהירות שלא שמתי לב.
והכל בזכות הברמנית הטיפשה או הכל כך חכמה, גם אחרי חצי שנה איתה… עדיין לא החלטתי את דעתי עליה.
אבל אין ספק שהדעה טובה.
היא לאט לאט השלימה את החסר, מלאה את הבור הפעור בחזי מאז שהיא הלכה.
זה מדהים מה שהיא הצליחה לחולל בתוכי בפחות מחצי שנה.
אני מביט ישר, אל עבר הסיבה שפעם מלאה את לילותיי, חלומותיי, זכרונותיי ומחשבותיי.
אני מגיע לסוף השביל, עומד מול זה.
עומד מול זה ונאנח.
במשך השנתיים וחצי האחרונות סירבתי להאמין לזה, סירבתי להאמין היא באמת לא פה.
ואם אני יצא לכל מרדפי השווא, אולי בכל זאת אני אצליח למצוא אותה שוב.
לראות את פנייה בהמון הגועש.
למרות שהיא לא הייתה באף מקום, הצלחתי לראות אותה בכל מקום.
אבל זה מצחיק שבזה האמנתי במשך שנתיים ארוכות ומייסרות.
היה קשה לי להשלים עם העובדה שהיא לא תחזור יותר.
אני מתכופף לאט, ומניח את המכתב שעליו עמלתי ימים ולילות.
ימים ולילות בהם השינה הדירה מעיניי.
מכתב המסביר לה שהמשכתי הלאה בחיי, ותמיד אני אזכור ואנצור אותה בליבי.
״אלנה אהובתי, יקירתי, המשכתי הלאה״ אני לוחש כששמעה זולגת מעיני.
אני לוחש אל נר קטן דלוק, לצד תמונה בעלת מסגרת לבנה.
– כאן קבורה אלנה ג׳יימס –
בת, חברה, ואהובה.